מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתא שושנה (Susana) גרצ'ינסקי – שולנסקי

שמי שושנה גרצ'ינסקי – שולנסקי נולדתי בארגנטינה בבואנוס איירס בשנת 1928. אני בת יחידה.

אבא שלי היה רוקח, נפטר בגיל 40 כשהייתי בת 13. אימא שלי הייתה רופאת שניים. בתיכון החלטתי להיות מורה ולהמשיך את לימודי באוניברסיטה. בשנת 51 קיבלתי מלגה בארצות הברית ללמוד באוניברסיטת בוסטון. כשחזרתי בשנת 54 לארגנטינה הייתי מפקחת במערך החינוך של הגיל הרך, אחר כך הפכתי למנהלת סמינר הגננות.

בשנת 1956התחתנתי עם בעלי (רוברטו) ובתקופה הזו היינו בתנועת הנוער. לאחר שנה נולד לנו הילד הראשון (גבריאל) ואחרי שנתיים נולד הילד השני (דוד ) כעבוד עוד שנתיים נולד הילד השלישי והאחרון (שאול), שלושת ילדנו הלכו לבתי ספר יהודים ציונים.

בשנת 1976 החלטנו לעלות ארצה, גרנו תחילה במעון עולים בבת ים במשך ששה חודשים ואחר כך עברנו לגור בבית שקניתי מראש, במהלך מלחמת יום הכיפורים בשכונת רמת הנשיא בבת-ים. בשנת 1979 עברנו להתגורר ברמת-אביב, בצפון תל-אביב.

באותה התקופה עבדתי עבור משרד החוץ שם לימדתי עבור משלחות של תלמידים מארצות של דוברי ספרדית חינוך לגיל הרך, והייתי נוסעת לארצות אלה לראות איך הם מסתדרים ואיך הם מעבירים זאת  הלאה, בו-זמנית עבדתי בפנימייה בשם "נווה טף" של נעמ"ת בה ילדים בגיל הרך חסרי בית כיועצת חינוכית בפנימייה.

סיפורו של סבא רוברטו – רובין  שולנסקי

שמי רוברטו, אך בפולין נקראתי רובין שולנסקי. נולדתי בוילנה שבפולין בשנת 1924. אני הייתי האח האמצעי מתוך 5 אחים, כשהייתי בן ארבע, אבא שלי עזב מסיבות כלכליות. לאימא שלי היה אח שגר שגר במקסיקו והוא שלח לנו כסף כדי שנוכל לעזוב לארגנטינה. אימא שלי עזבה לבדה עם ארבעת ילדיה ועלתה על ספינת נוסעים שנסעה לארגנטינה. הגענו לארגנטינה בתוך 30 ימים.  ישנו כולנו בתוך חדר אחד – 70 מיטות ו – 70 אנשים בתוך חדר אחד. כשהגענו לארגנטינה גרנו בדירה בת שלושה חדרים ובכל חדר הייתה משפחה אחת. אחר כך החלטנו לעבור לעיר ושמה "Santa Fe" ובעיר זו פתחנו חנות בגדים ובו זמנית עבדתי ולמדתי באוניברסיטה. בגיל 20 לא סיימתי עד הסוף את לימודי התואר באוניברסיטה בגלל שביתה של הדיקטטור. במקום לסיים את הלימודים באוניברסיטה הלכתי לעבוד עם האחים שלי בחנות יותר מבוקשת. במסגרת עבודה זאת, היינו טסים לאירופה כדי להביא מוצרים שלא היו קיימים בארגנטינה, מכיוון שבארגנטינה לא היו כלי עבודה, הייתי טס לאירופה בכדי להביא אותם. בארגנטינה הייתי בהכשרה צעירה,זו הייתה תנועת נוער בה בחורים צעירים עודדו אנשים לעשות עלייה לארץ ישראל. זו הייתה התקופה בה הבריטים שלטו בארץ ישראל וכל מי שניסה לעלות לארץ נתפס ע"י הבריטים ונשלח למחנות מעצר בקפריסין, בשנת 1956 התחתנתי עם שושנה (Susana). לאחר זמן ארוך של עבודה קשה החלטנו יחד לעלות לארץ.

בשנת 1976 הגענו לארץ למעון העולים בבת ים, ומאוחר יותר עברנו להתגורר בתל-אביב. בארץ, תחילה הייתי שותף במפעל למעילי פרווה יוקרתיים בשם "ישראמפל", בעקבות גל המחאות העולמי נגד שימוש במעילי פרווה המפעל נסגר. לאחר מכן עבדתי באוניברסיטת ת"א כאחראי על מעבדת אלקטרוניקה ובנוסף גם בעבודה בביטחון בשדה התעופה בן גוריון, שימשתי חמש שנים כמתרגם בתחקירים הביטחוניים לנוסעים שאינם דוברים עברית או אנגלית. לאחר שעבדתי בכמה עבודות יצאתי לפנסיה.

הנכדה אריאנה: בילדותי עם סבא רוברטו

הזוית האישית

סבתא: "הפרויקט מאוד חשוב לא רק בשביל הידע שאתה רוכש אלא גם חשוב לדעת זאת בשביל שנוכל לשאול את כול השאלות הקשורות לנושא".

סבא: "הפרויקט הזה מאוד חשוב בשביל לדעת ולפתח את השורשים המשפחתיים שלך".

אריאנה: "מאוד אהבתי לשאול שאלות בנוגע לעברם של סבי וסבתי ולדעת המון דברים שלא ידעתי על המשפחה שלנו".

סיכום: הגעתי למסקנה, שכשאתה שואל את סבא וסבתא שאלה קטנה בנוגע לעברם, אז הידע שלך יכול להרחיב אופקים.