מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא דרור ושם משפחתי רופא, נולדתי בשנת 1960 במושב תאשור, מושב בדרום הארץ.

הורי רחל וזכי (שמכנים אותם סבתו וסבו) התחתנו בראשון לציון ולאחר מכן עברו למושב תאשור. בשנת 1963 עברנו למושב חגור כשהייתי בן שלוש. יש לי שני אחים יהושוע (ז"ל) הבן הבכור, סבא שלכם. אילן האמצעי, ואני הכי קטן.

התחלתי את כיתה א' כאן, במושב חגור לתקופה מאוד קצרה ואז עברתי ללמוד בבית הספר צופית. את סבא וסבתא שלי מצד אבא לא הכרתי, כי הם נפטרו עוד בסוריה שמם היה גרציה ויהושע. גם סבו נולד בסוריה ועלה לארץ בגיל 15 לבדו.

מצד אימא שלי יש את סבא חיים, אותו הכרתי, אך הוא נפטר שהייתי בן 17. את סבתא פורים לא הכרתי היא נפטרה לאחר שילדה את בן הזקונים שלה, אח של סבתו. סבא חיים התחתן פעם שנייה עם אישה בשם סלחה, עד גיל עשר, חשבתי שהיא סבתא שלי. כמעט כל שנה בחופש הגדול הייתי נוסע לישון אצלם למשך כמה שבועות. היינו עושים אצלם את החגים ובעיקר את חג הפסח, חג הפסח זה היום הכמעט היחידי שכל המשפחה הייתה באה (היינו משפחה מאוד גדולה).

לסבתו יש עשרה אחים ואחיות כולל אותה, ולסבו יש תשעה אחים ואחיות כולל אותו. סבא שלך יהושע וסבתא שלך מזל, הכירו כאן במושב. אומנם יהושע יותר גדול ממזל, אבל אז במושב כולם הכירו את כולם, זה היה מושב קטן (המושב היה בלי ההרחבה). המשותף לכולם, שכולם היו בתנועת הנוער. הוא וסבתא מזל הכירו בגיל מאוד צעיר והיו חברים הרבה זמן עד שהם התחתנו, זה היה לאחר שסבא יהושע השתחרר מהצבא.

ההכרות של דרור ומירה

אני מכיר את מירה מאז שהייתה בת 13-14 נסענו יחד באותה הסעה לבית הספר. ההסעה הייתה אוספת את הילדים מכל המושבים, שם הכרנו. בנוסף הייתה לי דודה בשדה חמד וכשהייתי נוסע לבקר אותה הייתי הולך שם לחברים ודרכם הייתי פוגש את מירה.

ביוני 1982 רגע לפני פרוץ מלחמת שלום הגליל יצאתי לחופשה (שישי-שבת). בכל יום שישי הייתה ארוחת ערב שכולנו הגענו אליה, אצל ההורים. באמצע הארוחה התקשרו לטלפון הביתי וביקשו שאחזור בחזרה לצבא. בערך שבוע אחרי יצאנו למלחמה. ביום השישי למלחמה הגענו כמעט עד בירות והמשימה שלנו הייתה לכבוש איזשהו מקום. חילקו לנו גלויות לכתוב מכתב הביתה אני החלטתי לכתוב למירה, למרות שלא היינו חברים. סיימנו  לכתוב את המכתבים ובצהריים התחלנו תנועה לכיוון היעד שההינו צריכים. תוך כדי לחימה נפצעתי קשה ופינו אותי לבית החולים. בבית החולים, מירה הגיעה לבקר אותי ומאז אנחנו ביחד עד היום. התחתנו בשנת 1984 (שנתיים אחרי).

השירות הצבאי – גולני שלי

בכיתה י"א הלכתי לגדנ"ע של צלילה, רציתי להיות בצבא בשייטת 13 (הקומנדו הימי). עברתי את הגדנ"ע בהצלחה, התגייסתי לצבא בתאריך 3.8.1978, לחייל הים. הייתי שם לא מעט זמן ועשיתי כל מיני פעילויות ואז התגלתה אצלי בעיה בסינוסים וזה פסל אותי מהנושא הזה של הצלילה. כששאלו אותי מה אני רוצה לעשות? שמעתי על היחידה סיירת גולני ורציתי להיות שם, ככה בעצם התחלתי את שירותי בגולני.

זו יחידה שבזמנו כמעט כל הפעילות שלה הייתה בלבנון וכך לא היה רגע משעמם. החלום של כל מי ששירת בסיירת גולני היה להגיע לוותיקה, שהוותיקה בעצם זה צוות שסיים את המסלול ההכשרה שלו ועכשיו הוא לכאורה מגיע למצב שיש לך זמן ואתה עושה הכל באיזי ומידי פעם יוצא למבצע. זה היה החלום, אבל אז משהו קרה.

הפיגוע במשגב עם

בתאריך 7.4.1980, נכנסה חולית מחבלים לקיבוץ משגב עם והשתלטה על גן ילדים. היא לקחה תינוקות כבני ערובה ועוד מישהו שהיה בפנים. ממש באותו זמן הצוות שלי (סיירת גולני) היה בכוננות מכיוון שאז היו לא מעט חדירות של מחבלים. הצוות שלי היה בכוננות בקריית שמונה, קיבוץ משגב נמצא מעל קריית שמונה. יצאנו לכיוון משגב עם, הגענו, סגרנו על המבנה וניסינו לפרוץ לתוך המבנה אבל לא הצלחנו. לוחם מהצוות בשם אלעד צפריר נהרג באותה פעולה ועוד כמה חבר'ה נפצעים. בסך הכל היינו 12 לוחמים.

היו חבר'ה שמסביב למבנה וחלק שפונו כי נפצעו. אני הייתי בכוח שנצמד אל המבנה ושני הצדדים לא הצליחו לפרוץ כי המחבלים שמו על הדלתות ועל החלונות ארונות וכל מיני דברים. היה קשה מאוד להיכנס וכמובן שהיו בעיות נוספות. ככה בעצם משעה אחת בלילה ועד הבוקר שלמחרת. ארבעה חבר'ה, שאני בניהם, נשארים צמודים למבנה וכל הלילה, הוא לילה עם צעקות ובכי של התינוקות. בבוקר של אותו הלילה מגיעים כוחות נוספים ואז אנחנו עושים את הפריצה השנייה ומצליחים להיכנס למבנה. לצערי, נהרג תינוק בתוך המבנה.

אחרי שהצוות התפרק אומרים לנו שצריך אנשים לקורס קצינים אני לא רציתי, רציתי להיות בוותיקה ואז לחזור למושב להיות חקלאי. המפקדים אומרים מי שלא יצא לקורס קצינים ילך להיות ש"ג. אמרתי לעצמי אני לא אהיה בש"ג אז יצאתי לקורס קצינים. בסיום הקורס נשארתי לתפקיד שממש לא רציתי, אבל אמרו לי משאירים את הטובים, משאירים אותך להדרכה בבית ספר לקצינים. הייתי שם חצי שנה ואחרי חצי שנה איפשרו לי לחזור לגולני.

מלחמת שלום הגליל

ואז הגיעה מלחמת שלום הגליל ושם נפצעתי והייתי בשיקום. לאחר השיקום אני חוזר לגולני ומקבל פלוגה. חשוב להגיד שכל השירות שלנו היה בלבנון. ב-1984 אני מחליט להשתחרר אני ומירה טסים, חוזרים ומתחתנים. שלושה חודשים אחרי החתונה אני מקבל טלפון מאחד המפקדים שהיו לי, שאמר לי "דרור תשמע צריך עזרה בצבא". אני חוזר שוב לגולני ואני הופך להיות קצין מבצעים של החטיבה (גם זה מתרחש בתוך לבנון לאחר שיצאנו מלבנון בשנת 1990).

החלטתי להשתחרר פעם נוספת. אני ומירה גרנו אז באריאל וכבר היה לנו את חן, ילדנו הבכור. אחרי שלוש שנים שאני משוחרר, שוב קוראים לי לצבא אני מקבל את הפיקוד על סיירת גולני ולאחר הפיקוד על הסיירת אני משתחרר פעם נוספת.

בשנת 1993, אני חוזר לצבא לתוך לבנון, עד מאי 2000 שיצאנו מלבנון (בשבע שנים האלה מרבית מהזמן הייתי בלבנון). אחרי השירות בלבנון נסעתי שנה ללמוד בארצות הברית, בוושינגטון, עם המשפחה. חזרנו לארץ הייתי סגן מפקד אוגדת יהודה ושומרון ואחרי התפקיד הזה השתחררתי בשנת 2005 מצבא ובשנת 2020 ממילואים ומאז אני אזרח.

בשירותי הצבאי הייתי כמעט 16 שנה בלבנון (כמובן שעם יציאות), לכן אני מכיר את לבנון, כמעט כמו את כף ידי. היום אני בפנסיה וחקלאי.

רגע לפני המראת החללית קולומביה

הזוית האישית

סבא דרור: בראש ובראשונה היה כיף, נהניתי מאוד. בעיקר מעצם העובדה שזה העלה זיכרונות נעימים. מעבר לכך אני חושב שמאוד חשוב לזכור את העבר כחלק מהמורשת ולהנציח אותה למען הדורות הבאים, כי אחרי הכל הדבר החשוב ביותר בחיים הוא משפחה.

אריאל: נהניתי מאוד לעשות את העבודה, ולהכיר את העבר של משפחתי ובעיקר את דרור. היה מעניין ומסקרן.