מאגר סיפורי מורשת

נולדתי כדורון פיינגולד. כששירתי בצבא יצאתי לחו"ל מטעם מדינת ישראל ובן גוריון נתן הוראה שצריך שם משפחה עיברי – שיניתי את שם משפחתי ל"לביא" – משמעות השם היא "אריה", כשמו של אבי. כשחזרתי מהשליחות החלטתי לשמור על השם לביא כשם המשפחה שלי. לאימא שלי היה חשוב לתת לי שם עברי. סיפרו לה שדורון זה מתנה, והיא אכן חשבה שאני מתנה ולכן קראה לי דורון. אני שמח עם השם שלי.

אבי, אריה (לוניו) ז"ל, נולד בשנת 1925, בעיירה קרסנה ברומניה (כיום באוקראינה). בזמן מלחמת העולם השנייה, המשפחה שלו גורשה לטרנסניסטריה, שם אביו נפטר. בשנת 1944, הוא עלה לארץ ישראל עם קבוצה של 120 ילדים יהודיים יתומים. קבוצת הילדים התחילה את המסע לארץ ישראל בנמל קונסטנסה (הים השחור), הם שטו באונייה לטורקיה ומשם ברכבת שנסעה דרך סוריה, לבנון לארץ ישראל. הוא נשלח לקיבוץ מעלה החמישה ליד ירושלים, הוא עבד בתור נהג משאית, במלחמת השחרור הוא השתתף בפריצת המצור על ירושלים כנהג משאית כאשר העביר מצרכים בדרך בורמה לירושלים. אני זוכר שהיינו נוסעים במשאית שלו לטיולים בכל הארץ, וכשהתגייסתי לצבא, הוא היה לוקח אותי לבסיס במשאית.

אמי עליזה (טוני) נולדה בשנת 1932 בעיר גאלץ ברומניה. בשנת 1947, אחרי מלחמת העולם השנייה, עלתה לארץ בעליית הנוער (גורדוניה) באונייה (פאן יורק) שהפליגה מרומניה לישראל. הבריטים שלטו אז בארץ ישראל ולא נתנו ליהודים לעלות לארץ. האונייה נתפסה על ידי הבריטים והאנשים שהיו עליה גורשו לקפריסין. לאחר מספר חודשים בקפריסין כאשר קמה מדינת ישראל היא עלתה עם תנועת הנוער לקיבוץ חוליות שבצפון.

אימא שלי הייתה אימא מדהימה שאהבה מאוד לבשל ותמיד היו ריחות טובים של מאכלים רומניים ומאכלים מסוגים נוספים בבית. לא לכל הילדים הייתה בבית אימא שבישלה, וחבר טוב שלי היה בא אלי כל יום כדי לאכול איתי ארוחת צהריים טעימה שאימא שלי הכינה. אימא שלי למדה לבד לתפור והייתה מאוד מוכשרת. הייתה לה מכונת זינגר והיא הייתה תופרת בגדים ממש יפים. אסור היה לנו להתקרב כשהיא הייתה גוזרת את הבדים. היו מגיעים הרבה אנשים חשובים, אנשי אצולה מהשכונה, שהיו באים אליה כדי שתתפור להם ותתקן להם את הבגדים. היא המשיכה לתפור עד שהיא הייתה ממש מבוגרת והיא תמיד תיקנה בשבילנו את הבגדים.

הוריי נפגשו בקיבוץ מעלה החמישה כאשר אמי באה לבקר את אחיה שהיה חבר של אבי. הם התחתנו ונשארו בקיבוץ עד 1952. בשנת 1952, הם עברו למוצא עילית (יישוב ליד מעלה החמישה). אחותי הגדולה ואני נולדנו בתקופה בה הוריי התגוררו במוצא. לאחר מכן עברנו להתגורר בשכונת קריית יובל בירושלים, ולאחר מכן, כשעליתי לכיתה א', לשכונת בית הכרם – בה גדלתי.

אני בן שני להוריי, יש לי אחות גדולה שגדולה ממני בשלוש שנים בשם מאירה, ואח הצעיר בתשע שנים בשם בני. הייתה לי ילדות מאושרת, הייתי ילד רחוב יוזם וחולם. אני זוכר שכשעליתי לכיתה א', לא היה מקום בבית הספר היסודי לכל הכיתות אז העבירו אותנו למבנה שנקרא בית הועד. קיבלתי שם תפקיד חשוב – לצלצל בפעמון כשיוצאים להפסקה וכשחוזרים ממנה. הייתי שובב ולכן קיצרתי את השיעורים והארכתי את ההפסקות.

מגיל מאוד צעיר היו לי אופניים וכל הזמן הייתי רוכב. אין כמעט עליה אבן או בור בשכונת בית הכרם שלא עברתי עליהן. עשיתי הרבה תעלולים עם האופניים, נפלתי ונפצעתי. היינו ילדי רחוב, ולי היו הרבה יוזמות. הפעלתי ילדים אחרים ועשיתי עסקי יזמות: חלקתי לחמניות ושוקו – אני ניהלתי את הפעילות ואת הגבייה וילדים אחרים היו מביאים את הלחמניות והשוקו ומפזרים בבתים. תמיד הרווחתי לבד את הכסף שלי ולא הייתי צריך לבקש כסף מההורים. דוגמא נוספת היא סוכנות של בייבסיטר שהקמתי.

כשגדלתי עוד, בחטיבת הביניים, היה לי חבר ממשפחה עשירה. בנינו ביחד צריף והקמנו שם מעבדה לצילום בשחור לבן עם חדר חושך. ממש אהבתי את זה. הייתי מצלם תמונות באזור העיר העתיקה והייתי מוכר את התמונות באירוע חוצות היוצר – תמונות של הכותל, החומות – היו קונים ממני את כל התמונות. אחר כך התחלתי לצלם ילדים בגני ילדים. הגננות מכרו את התמונות להורי הילדים וקיבלו ממני עמלה. לפני מספר שנים, בחגיגה של אירוע משפחתי, ביקרנו בירושלים עם הילדים ופגשנו את המורה שלי לאנגלית, שבאותה תקופה, כשהייתי נער, צילמתי את הבת שלה. היא הראתה לי את התמונה שהיא שמרה מאז ומאוד התרגשתי. בית הכרם הייתה שכונה מאוד כיפית לגדול בה, עם הוואי של חברים טובים ומשחקים.

גדלתי בבית ששחמט היה מאוד חשוב בו. אבא שלי והשכן שיחקו המון שחמט. אני מאוד אוהב לשחק שחמט והאהבה הזו עברה גם לבן שלי עידן שהוא שחקן בדרגה גבוהה, ומנהל את מועדון השחמט בהרצליה. לשמחתי האהבה למשחק עברה גם לנכדים שלי וגם נועם וניר אחיו הצעיר משחקים שחמט. זה מאוד כיף ומשמח להפסיד לנכדים שלי.

המשפחה המורחבת שלי תמיד הייתה מלוכדת. יש לי בני דודים קרובים אלי בגיל. בילדותי, מאוד אהבתי לנסוע לבקר אותם בחופשות, באשקלון, בה התגוררו. הכרתי שם חבורה שונה מהחבורה הירושלמים שלי. חבורה שמבלה בים. אני זוכר הרבה חופשות כיפיות שם וחברות קרובה הרבה שנים עם החברים מאשקלון. בן דוד שלי הפך להיות אחד ממהנדסי הבניין הבכירים בארץ. הוא בנה את מגדל הפיקוח בשדה התעופה וזה מדהים ומרתק להיזכר איך גם בילדות הוא אהב לתכנן דברים. היינו מתכננים תעלות מים ומשיטים סירות שהרכבנו מנייר – אלה היו המשחקים שלנו אז.

אני אדם חברותי שאוהב מאוד להיות עם חברים ולשמור על קשר. תמיד היה חשוב לי להיות בקשר עם המשפחה ובתור מי שנסע הרבה בעולם במסגרת העבודה, בכל הזדמנות הקפדתי להגיע לבקר קרובי משפחה בעולם. גם היום אני מקפיד להיות בקשר עם עם כל בני המשפחה הקרובים והרחוקים.

בעת מלחמת ששת הימים הייתי בן 12 ואני ממש זוכר את המלחמה. הצנחנים שכבשו את העיר העתיקה והגיעו לבית הכרם. בהתחלה נבהלנו אבל אז הבנו שאלה הצנחנים שלנו. אימא שלי פינקה את החיילים שהגיעו. אני זוכר שהפציצו את האזור שלנו בגלל שהוא היה לא רחוק ממפעל לייצור תחמושת. אספנו רסיסים והתגאינו. אבא שלי היה בצבא, הוא היה נהג שהביא תחמושת ונשק לכל מיני מקומות. אני זוכר שהוא סיפר שהוא נסע בשיירה בסיני עם הרבה תחמושת, ועבר מטוס שלא היה ברור להם האם הוא של ישראל או של האויב. הם קפצו מהמשאיות, והמטוס באמת הפציץ חלק מהמשאיות. הייתי מאוד גאה בו. כבר במלחמת השחרור, עוד כשגרו במעלה החמישה, הוא היה נוסע בלי אורות, כדי להביא אוכל ותחמושת בזמן המצור.

למדתי בתיכון בבית ספר ברויאר בירושלים. תמיד היה לי חוש טכני מפותח. תמיד בניתי ותיקנתי דברים. בן דוד של אבא שלי היה קצין טכני של מטוסי קרב בחיל אוויר והוא המליץ שאלמד מקצוע בבית הספר הטכני. עברתי ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה על מערכות ניווט של מטוסים. תמיד היה לי חוש טכני מפותח וגם כשהייתי נער אהבתי להתעסק בדברים האלה. התגייסתי לחיל האוויר לתפקיד של צוות אחזקה של המטוסים. סיפור קטן מתקופת השירות שלי: שלג בירושלים היה מאוד חריג. באותו חורף ירד שלג בירושלים. החלטתי לא לפספס את השלג ויצאתי מהבסיס למרות שזה היה אסור. למחרת קראו לי לבירור – לקחתי שקית ומילאתי במים ואמרתי למפקדים שנסעתי להביא להם שלג מירושלים. הם צחקו ואמרו לי לא לעשות את זה שוב. נבחרתי לקבוצה קטנה שבה הייתי החייל הכי צעיר שטסה לאמריקה כדי ללמוד על מטוס 15-F שישראל רכשה, הייתה לי שנה מרתקת בארה"ב וביקרתי במפעלים של יצור חלקים של מטוסי קרב וזה גם משך אותי להמשך הקרירה המקצועית שלי. עד היום אנחנו חבורה מלוכדת של חברים מהצבא. בסה"כ שירתי שמונה שנים בצבא. הייתי חתום לקבע גם כי למדתי תוך כדי הצבא וגם בגלל הנסיעה במשלחת לארה"ב.

בזמן השירות הצבאי שלי, ממש בתחילתו, כשהייתי חייל טירון וחדש, פרצה מלחמת יום הכיפורים. אני זוכר שהיה מתח גדול כי המטוסים יצאו וחלקם לא חזרו. בצבא רצו להשאיר אותי בקבע אבל ידעתי שאני פחות מתאים למשמעת הצבאית ולקבל הוראות מאחרים, אז השתחררתי מהצבא. חשבתי מה אני יודע לעשות הכי טוב והבנתי שאני יודע למכור. התחלתי לעבוד בחברה פרטית קטנה שמכרה ציוד לתעשיית האלקטרוניקה. מאוד הצלחתי בעבודה, והציעו לי להיכנס כשותף ולנהל את העסק. המשכורת שלי הייתה מורכבת משכר בסיס נמוך ועמלות והרווחתי הרבה כסף. זה נתן לי ביטחון לצאת לעצמאות. אחרי שש שנים של עבודה כשכיר, בשנת 1988, בחרתי להיות עצמאי.

התחלתי בעבודה מהבית. ירדתי בצורה מאוד משמעותית בשכר. אישתי תמכה בי ודירבנה אותי ועברה לעבוד במשרה מלאה כדי לתמוך בי בתקופה הזו. זה היה מאתגר מבחינה כלכלית אבל מגבש מבחינה משפחתית. היו לי אז שני ילדים – מורן, אימא של נועם, ועידן. יכולתי אז להיות איתם הרבה ביחד ולטפל בהם. עם הזמן החברה גדלה והתפתחה. שקעתי בעבודה שוטפת עם נסיעות מרובות. היום אני מצטער שסדר העדיפויות שלי באותה תקופה היה מכוון יותר לעבודה ופחות למשפחה. אני מנסה לפצות על זה היום דרך הקשר עם הנכדים.

לפני שהקמתי את החברה ראיינתי אנשים בתעשיית האלקטרוניקה כדי לזהות במה להתמקד בחברה שלי, להבין איפה יש צורך ולחשוב על פתרונות. נפגשתי עם מהנדס בכיר מחברת "טלרד" שהייתה אז חברת התקשורת הכי גדולה בארץ והוא סיפר לי שיש להם בעיה עם מדבקות שמדביקים על רכיבים אלקטרוניים – הן לא היו מספיק עמידות. אני זיהיתי את הצורך והבנתי שיש כאן משהו משמעותי. חיפשתי בהרבה דרכים מה יכול להיות הפיתרון – מצאתי חומר גלם של מדבקה שלא נופל ולא נמחק גם בטמפרטורות גבוהות. הפיתרון שלי התחיל להתרומם והחברה הפכה לחברה מובילה בתחום של סימון עמיד בתנאי סביבה קשים –  למשל בתוך טילים, תרופות, ציוד של רפואה ועוד. החברה התפתחה וגדלה והתחילה לעבוד בכל העולם. בשנת 2018 מכרתי את החברה לחברה גלובאלית בחו"ל.

הודעתי עכשיו על פרישה לפנסיה וקיבלתי הרבה מכתבי תודה מאנשים שעבדו איתי לאורך השנים. אני חושב שסוד הקסם נמצא בזה שאני מאוד אוהב אנשים ורואה בכל אחד את החוזקות שלו ולא את החסרונות ותמיד השתדלתי לפתח יכולות אצל אנשים. הרבה מהעובדים שלי עבדו אצלי עשרות שנים ומודים לי על כך שהצלחתי להוציא מהם את הדברים הטובים שלהם.

במקביל לעבודה, ב-17 שנים האחרונות אני מלווה יזמים צעירים בהתנדבות וזו ממש חוויה מרתקת וממלאת את הנפש. אני מתכנן להמשיך בכך כעת עם פרישתי.

הזוית האישית

הנכד המתעד נועם: היה כיף לשמוע על העבר של סבא, למדתי הרבה דברים שלא ידעתי עליו. למשל על ההסטוריה של שם המשפחה שלו. אני שמח שהשתתפתי בתוכנית כי היה מעניין. אני ממליץ על התוכנית לכל מי שרוצה ללמוד על סבא וסבתא שלו.

סבא דורון: התוכנית אפשרה לי לספר לנכדי נועם ולהעביר לו חוויות ילדות עם מסר ברור שצריך לחלום בגדול, חלומות מתגשמים, צריך להעיז ולא לפחד מכישלון . כשיש עיניים בורקות ושיר בלב בכל נושא או מטרה קושי לא יעצור אותנו. יזמות זה עולם נפלא. אני מאחל לנכדי בריאות טובה הצלחה בחיים ובלימודים, אושר ושמחה בחיי המשפחה.