מאגר סיפורי מורשת

שמי איה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבי, דוד מולכו ז"ל, ומעלה את סיפורו להנצחה במעגל המורשת. לשם התיעוד חקרתי בעבודות שורשים של אחיי, ותחקרתי את בני משפחתי אודות סבא והכרותם עמו.

סבא דוד נולד בתאריך 25.05.1936 בתל אביב, ישראל להוריו, שלמה ואלגרה מולכו (לסבא שלי היתה אימא ביולוגית שאותה לא הכיר, כי היא נפטרה קצת לאחר הלידה ושמה בעברית חיה ובספרדית וידה). שלמה ווידה נולדו וגרו בטורקיה בעיר בורסה ואלגרה נולדה וגדלה (בזמן השואה) בסלוניקי שביוון.

ילדות

בבית הספר היסודי למד סבא בבית הספר ביאליק, בתיכון למד באורט. בית הספר של סבא היה רגיל לגמרי, בלי כל המחשבים והדברים הטכנולוגים שיש לנו היום. היו לוח וגיר, שולחנות וכיסאות מעץ, הכל מאוד פשוט. סבא סיפר שהוא וחבריו שיחקו בכדורגל סמרטוטים, דודה וג'ולים, גוגואים (מהגרעין של המשמש) חמש אבנים, מחבואים ועוד. סבא אמר: "תביני – לא היה לנו משחקים קנויים כמעט, הכל היה מאולתר כי לא היה לנו כסף, את הכדור של הכדורגל הרכבנו מסמרטוטים.. לכם היום לכל דבר יש אפליקציה והכל זמין.". כל יום אחר הצהרים סבא וחבריו היו נפגשים בשכונה ומשחקים. חבר ילדות שסבא זוכר הוא ניסים משולם (החבר הכי טוב שלו עד יומו האחרון), אברהם ריש, אבישי יצהרי, אלי טורס, שלם ועוד. סבא גם זכר לספר על סיפור נחמד שקרה לו בבית הספר: "יש סיפור מצחיק (מעשה קונדס) שעשינו.. מצאנו בחצר בית הספר עכבר מת והחלטנו שאנחנו מפחידים את המורה, קשרנו לעכבר חוט לזנב ותלינו מעל הכניסה של דלת הכיתה, כשהמורה הגיע שחררנו את החוט והעכבר נפל עליו, כמובן שההורים שלנו הוזמנו לבית הספר והשעו אותנו לכמה ימים וקיבלנו עונש."

המאכלים שהיו אהובים על סבא הם מאכלים של העדה שלנו – ממולאים (עגבניה וקישוא), אורז עם שעועית ובורקס. סבא דיבר את השפות ספרדית/לאדינו, קצת צרפתית, אנגלית וכמובן עברית.

השירות הצבאי

בשירותו הצבאי סבא היה מ"פ בחיל התותחנים. היו לו מספר חברים מהצבא, כמה שנשארו חברים של סבא גם באזרחות. סבא סיפר: "תקופת הצבא היתה מאוד משמעותית בחיי, בתקופה הזו עד הגיוס לצבא לא ידעתי שאימא שלי שגידלה אותי היא למעשה לא אימא שלי הביולוגית, וכשהייתי צריך אישור הורים להתגייס לקרבי נודע לי למעשה שהיא לא יכולה לחתום לי, כי היא לא אמי הביולוגית. רק אז גיליתי שאמי נפטרה מספר חודשים לאחר שנולדתי מסיבוכים שלאחר לידה, ואבא שלי שרצה שלא יחסר לי כלום – התחתן עם אלגרה (שבעקבות השואה לא יכלה להביא ילדים לעולם) והיא גידלה אותי כאילו הייתי בנה שלה ואהבה אותי יותר מאשר את עצמה, היא הייתה לי אמא לכל דבר. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותם שאני צריך להתגייס לקרבי, וכך היה.

במלחמת ששת הימים, כשהמצב בשטח היה ממש לא טוב, היינו בשטח מול המצרים, בערך 7-9 טנקים בודדים ששעטו קדימה להילחם בהם. הם הפציצו אותנו בלי הרף וראיתי המון הרג מסביבי ובשלב מסויים חשבתי שהכל אבוד ואנחנו הבאים בתור.. מצאתי על רצפת הטנק גומייה פשוטה משרדית – חומה כזו, לקחתי אותה, שמתי על היד ואמרתי אם אני יוצא מכאן בחיים, זה הקמע שלי למזל, המשכנו להילחם ולא נכנענו לרגע, ועובדה – מכל הטנקים שהיו איתי בשטח, נשארנו רק שניים שלא נפגעו במערכה הזו". מאז ועד יומו האחרון, בכל מקום סבא החזיק גומיות למזל טוב (בארנק, באוטו, מתחת למיטה, במגירות). כולם במשפחה ידעו וכיבדו את העניין.

סבא סיפר סיפור מצחיק מהצבא: "שניים מהחברים הכי טובים שלי היו חולים, ואושפזו בבית חולים צבאי, החלטנו אני ועוד שניים שאנחנו רוצים להיות איתם ביחד, ועשינו את עצמנו חולים ואושפזנו איתם במחלקה במשך שבוע. פעם היה מודד חום עם כספית, לא דיגיטלי כמו היום, והיינו מקפיצים את החום בכל מדידה ולמעשה לא היה לנו כלום.."

לסבא היה, לדבריו, שירות מעניין ומאתגר ומספק. הוא השתתף בארבע מלחמות: מלחמת סיני / מבצע קדש 1956, מלחמת ששת הימים בשנת 1967, מלחמת ההתשה בשנת 1969, ומלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. סבא נשאל האם פחד, וענה: "בהתחלה כשהייתי צעיר, גם כחייל בסדיר ואחר כך כמילואימניק לא נשוי ובלי ילדים, אז לא פחדתי, הלכתי להגן על המדינה שלי בכבוד ולא חשבתי על פחד בכלל, אבל אחר כך, כשהתבגרתי יותר ואחרי שהתחתנתי ונולדו לי ילדים – אז כן, זה מפחיד יותר, כי אתה חושב מה יכול לקרות ומה יהיה על המשפחה שלך שבבית. היה לי שירות מאוד משמעותי, היינו דור שנלחם על הבית בלי לחשוב פעמיים. היום יותר משקיעים בחיילים, בלמידה, בטכנולוגיה ויש גם הרבה מאוד תמיכה מסביב של המערך הצבאי התומך, לנו לא היה כלום חוץ מידע איך להילחם ואיך לנצח."

נישואים

סבא סיפר גם על סבתא: "הכרתי את סבתא בשנת 1959 דרך חברים משותפים, התחלנו לצאת והתאהבנו. התחתנו בפברואר 1960 באולם מכבי אש בגבעתיים – זה היה אולם מאוד גדול ויפה והיתה חתונה יפה ושמחה. נולדו לנו שלושה ילדים: ניר הבכור, נולד בשנת 1962, רוית האמצעית, נולדה בשנת 1967 ושירי (אימא שלך), הקטנה, ילידת 1972.

כמשפחה מאוד אהבנו לטייל בארץ, היינו נוסעים המון לטיולי אוהלים, הכי אהבנו בקיץ לנסוע לאילת או סיני (כשהייתה בחזקת ישראל) עם עוד משפחות והיינו יושבים שם באוהלים שבועיים על החוף. לנסוע לחו"ל פחות היה מקובל, וגם מאוד יקר, אבל עם שירי (אימא שלך) נסענו לטיול בת מצווה ליער השחור – זה היה מאוד לא מקובל אז. בגלל שאני בן יחיד ולסבתא רינה הייתה רק אחות אחת, היינו חוגגים תמיד את החגים עם שני הצדדים ביחד, כי אנחנו משפחה קטנה מאוד, בדרך כלל אנחנו היינו מארחים את כולם ותמיד היה שמח.

כשניר נסע לטיול של אחרי צבא, כמעט שלוש שנים שטייל בעולם, זה היה לי מאוד קשה, לא היה אז קשר כמו היום של טלפונים ושיחות וידאו. ולאט לאט כולם יצאו מהבית – ללימודים, הקימו משפחות משלהם וזה היה מאוד קשה בהתחלה להתרגל לזה.

סבתא ואני מאוד אוהבים לבלות ולהיפגש עם חברים, בכל שישי אנחנו נפגשים אצל זוג חברים אחר, לבלות ולטייל בעולם, ובעיקר לשמור על הנכדים. שאלת אותי אם הייתי משנה משהו בחיי הנישואים שלי, הייתי רוצה עוד ילד, אבל זה לא קרה ואני שמח מאוד במשפחה שיש לי, לא יכולתי לבקש טוב יותר מזה, ילדים ונכדים לתפארת."

הזוית האישית

איה הנכדה המתעדת: סבא שלי נפטר כשהייתי בת 3 אבל אני זוכרת אותו טוב מאוד, הוא היה מאוד קרוב אליי והיינו נפגשים כמעט כל יום, הוא חסר לי מאוד ואני מתגעגעת אליו. בחרתי להשתמש בעבודות השורשים של אחיי הגדולים כבסיס ולהשלים מסיפורים של אימא שלי והדודים על סבא, היה לי חשוב להנציח אותו – ובדרך זו לכבד אותו.