מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד, אני בן 74. נולדתי בפרס (איראן) ועליתי לארץ בשנת 1950. כשאני ומשפחתי עלינו לארץ לא הייתה שום עבודה, אבא שלי היה חולה באסטמה. והוא לא עבד וכל הפרנסה הייתי מוטלת עליי ועל האחים שלי. אני מחובר הכי אל אחותי, מכיוון שהיא היחידה שנשארה בחיים.

ארץ המוצא שלי היא פרס, גרנו בכפר שנקרא "כפר בנה" ומשם עברנו לטהרן ומטהרן עלינו לארץ. כשעלינו לארץ הייתי בן שנה בערך, כך שאני לא זוכר הרבה, אבל אני זוכר רק מסיפורים שסיפרו לי האחים וההורים.

בתקופת ילדותי גדלתי במוסררה, אחר כך עברנו לממילא, מאוחר יותר עברנו לגרשון אגרון. היינו משחקים בסטנגה, למדתי בבית ספר בית יעקב שהיה במוסררה והחברים שהיו לי לא היו מהשכונה, הם גרו בממילא והייתי משחק איתם.

חבר אחד מיוחד שאני זוכר, היה חבר שהייתי משותף איתו בהמון דברים: היינו אוספים בולים, גולות וכל מיני מטבעות. לצערי הוא נהרג בתאונה בגיל צעיר. כשלמדתי בבית ספר בית יעקב שהיה במוסררה, למדנו עברית חשבון, מעט מאוד אנגלית ובעיקר גמרא, כי זה היה בית ספר דתי. המורה שאני זוכר היה מורה שהרביץ עם סרגל על הידיים. קראו לו המורה אנגל. כשהיינו עושים דבר לא טוב, הוא היה מעמיד אותנו ומרביץ לנו עם הסרגל על קצות האצבעות.

החוויה שאני זוכר מבית הספר זה שהייתה קפיטריה ופעם בכמה זמן היה תלמיד תורן במטבח. כשהיה תורי, אני עשיתי את מה שצריך, והאחראית שם אמרה לי ללכת לשטוף כלים. אני לא הסכמתי, ואמרתי שאני לא מוכן. היא לא הסכימה ואני אמרתי שאני הולך. באתי לדלת ללכת והיא תפסה אותי בכוח. בכל זאת הצלחתי לצאת ואחת הנעליים שלי נפלה ונשארה אצלה. הלכתי ממוסררה עד ממילא חמישה קילומטר בלי נעל אחת.

ניסיתי להתחמק מללכת לצבא, אז בגיל 19 התחתנתי – בזמנו מי שהיה נשוי לא היה הולך לצבא, אבל צה"ל גילו שניסיתי להתחמק ובכל זאת לקחו אותי לשישה חודשים לטירונות.

עבדתי בהתחלה בכמה מקצועות ואז למדתי ריצוף, לאחר מכן הייתה לי קבוצה והייתי קבלן ריצוף. אחרי זה שכרתי לי מכולת קטנה ועבדתי שם. בחרתי לעבוד שם כי לא הייתה לי פרנסה אחרת. בעבודת ריצוף היא שפעם אחת שלחו אותנו לרצף בבית הנשיא, זו הייתה חוויה להיות בבית של כבוד הנשיא.

את אשתי הכרתי מילדותי. בהמשך התאהבנו וכך התחתנו. נולדו לנו ילדים, בן אחד וארבע בנות. זכינו בהרבה נכדים. האירוע האחרון שכל המשפחה חגגה יחד היה הבת מצווה של טליה נכדתי בת ה-12. נהניתי מאוד לראות את נכדתי נרגשת כל כך.

כיום אני בפנסיה ואני עסוק בלשבת בבית, פה ושם ללכת לקניות. החלום שלי הוא לזכות בלוטו!

בתקופת הקורונה גרמו בבית אחר וכל הזמן היו דואגים לנו ומביאים לנו דברים שהיינו צריכים. היה קשה בתקופה זו, חלק מהמשפחה היו חולים, פעם ופעמיים.

כיום אני נהנה מנכדיי וכיף לי לראות את כולם מאושרים, אני מקווה מאוד לזכות בנינים מנכדיי הגדולים.

מוסר ההשכל שתוכלו לקחת איתכם לדרך, הוא תמיד תמיד להיות רגועים, לא להתעצבן ולקחת הכל בנחת ולפני הכל: "סוף מעשה במחשבה תחילה".

הזוית האישית

סבא דוד וטליה הנכדה המתעדת: נהנינו מזמן האיכות ולשמוע על חייו של סבא. אנחנו מאחלים אחד לשני בריאות.