מאגר סיפורי מורשת

שמי טאיג סגל לרנר, השנה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי, טוביה חיים, תיעדנו את סיפורו. סבא טוביה, נולד בשנת 1947 בדרום אפריקה בעיר יוהנסבורג.

סבא טוביה מספר:

ההורים שלי היו יוליוס סגל ופרידה שנולדה בשם מינץ, שניהם נולדו בדרום אפריקה למהגרים שהגיעו ממזרח אירופה. אבי, יוליוס היה הבחור ממשפחה עם שמונה ילדים, שבעה בנים ובת. הם היו מאוד מאוד עניים, עד כדי כך שרצו לקחת את הילדים מאימא שלהם ולתת אותם לאומנות, אבל אבא לא הסכים לפזר את הילדים, אלא בתנאי שהם יקחו את כל השמונה יחד. עם הזמן כמעט כל הילדים רכשו חינוך גבוה ומקצועות מכובדים, חוץ מאחד או שניים שהפכו להיות אלכוהוליסטיים או הומלסים. אני למדתי בבית ספר יסודי, תיכון ואוניברסיטה בבתי ספר ממשלתיים, למדתי בבית ספר בו למדו רק "לבנים" כי זו הייתה התקופה של apartheid – אפרטהייד – הפרדה בין לבנים ולא לבנים בדרום אפריקה.

תמונה של ההורים שלי עם שתי הבנות שלי

לא ידוע לי כמעט כלום על סבא וסבתא שלי, סבתא שלי חיה כמעט 70 שנה בדרום אפריקה ולא ידעה אנגלית, היא דיברה רק יידיש, אבל היא שמרה על המשפחה כמו עיט ששומר על האפרוחים שלו. סבא שלי, לפי דעתי, כל הזמן חיפש את המטמון או את האושר והוא הסתובב בחוץ, הוא לא היה בבית, רוב הזמן הסתובב וניסה למכור דברים ביד שנייה. בכל זאת המשפחה מדהימה, מגובשת וססגונית.

סיפורים על הרב סבים שלי

יוליוס, אבא שלי, רצה להתגייס במלחמת העולם השנייה, אבל אימא שלו לא הסכימה והוא חזר הביתה. בשכונה בה גר, תפסו אותו בריוניים והתנכלו לו בגלל היהדות שלו ושברו לו את האף. פרידה, אימא שלי, חיה בנס, כי הייתה לה תאונת דרכים, בה משאית פגעה בה והיא מצאה את עצמה בין גלגלי המשאית – בנס לא קרה לה כלום.

ילדותי

ילדותי הייתה נפלאה. להורים שלי לא היה כסף, אבל הייתה להם אהבה רבה לתת לי. אני זוכר מגיל קטן, אולי ארבע או חמש, הייתי יוצא לכביש, משחק עם החברים שלי מהשכונה, היינו ממש שובבים והיינו משחקים בביוב. אני זוכר שפעם אחת הצתנו את השדות בסוף הרחוב והיו צריכים להזמין את מכבי האש. החברים שלי היו מהגרים מאיטליה ובקושי ידעו לדבר אנגלית, אבל זה לא שינה לנו דבר.

כשהייתי בן שבע, עברנו לגור בשכונה שנחשבה טובה יותר, שהיו בה הרבה יהודים וברחוב שלי היו הרבה ילדים בגילי. החיים שלי אז היו כמו גן עדן. אני הבכור בין שישה ילדים: ארבע אחיות ואח, אחותי הקטנה צעירה ממני בעשרים ואחת שנה. עד היום אנחנו משפחה נהדרת, אפילו שאנחנו מפוזרים בכל העולם, שזה סיפור דרום אפריקאי יהודי טיפוסי. לא כל היהודים הם ציונים ורוצים לבוא לארץ ישראל.

בבית הספר כנראה הייתי סטודנט טוב, אבל לא זכור לי יותר מדי מהלימודים או מהמורים, כי החיים שלי היו בעיקר ספורט אחרי בית הספר, בחברה ועם החברים. כל יום עשיתי ספורט. ענפי הספורט שבהם השתתפתי – חלקם לא ידועים בישראל – כי דרום אפריקה הייתה חלק מהאימפריה הבריטית, לכן ענפי הספורט שבהם השתתפתי היו: קריקט, ראגבי, הוקי שדה, טניס וסקווש. בעצם, כל ענף ספורט עם כדור או מחבט משך אותי.

הייתי חבר בתנועת נוער "הבונים" שזו תנועה דומה לנוער העובד בישראל. החיים שלי היו בחוץ, בלי נעליים, שיחקנו עם צעצועים כמו מקל ואבן. היינו משחקים ברחוב או בשדה, היינו מטפסים על כל העצים. עשינו טיולים ברכיבה על האופניים או ברגל. לפעמים עשינו קמפינג והשיא היה מחנה הבונים בסוף השנה. את הים ראיתי רק בגיל שתיים עשרה, היינו נוסעים בסוף כל שנה.

עזבתי את התנועה בגיל שש עשרה, כי ההנהגה רצתה שאני אתחייב לעשות עלייה לקיבוץ. אני חשבתי בגיל שש עשרה שאף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות. בדיעבד, אני רואה שאני בין הבודדים בקבוצה שלי שכן עשיתי עלייה, המדריכים לא עשו עלייה. אני מצטער עד היום שאני לא בקיבוץ.

למדתי רפואת שיניים באוניברסיטה בדרום אפריקה ואני ממשיך לעבוד במקצועי זה עד עצם היום הזה. אני קם בבוקר עם חיוך על הפנים ומחכה ליום שיהיה.

החיים בדרום אפריקה

אוגוסט, 1970. התחתנתי עם ג'יל, שנינו ממש צעירים, אני הייתי בן 22 וג'יל בת 20. אחרי 14 חודשים נולדה טמילי, בת יפהפיה. גרנו בדירה נחמדה של חדר אחד ואני התחלתי לעבוד כרופא שיניים, ג'יל סיימה את התואר השני בהוראה באנגלית. גידלנו את טמילי עם כל הקשיים של הורים חדשים ואני עבדתי בשכונת פועלים. התחלנו לתכנן את העלייה שלנו לארץ הקודש. בשנת 1967 באתי לישראל והתנדבתי בקיבוץ דגניה א', זה היה ממש כיף והייתי מלא בציונות. בשנת 1968 ג'יל ביקרה עם חברה לשישה שבועות בישראל. היינו זוג מאוהב, שנינו ציונים והגשמנו את החלום – העלייה לארץ, בפבואר שנת 1973.

עלייה לארץ

בפברואר עלינו לארץ כל בני המשפחה ונחתנו במרכז קליטה בפרדס חנה. זו הייתה התקופה של העלייה הגדולה מברית המועצות. במרכז הקליטה היינו שלוש משפחות ממדינות דוברי אנגלית. חודשיים אחרי העלייה, ג'יל ילדה לנו תאומים, אך לצערנו הם לא שרדו ובדיעבד אני לא מבין איך ג'יל "קמה מהקרשים".

בחודש ספטמבר עזבנו את מרכז הקליטה לדירה במרכז השרון שזה היה אידאלי, כי כל המשפחות היו של זוגות צעירים עם ילד אחד כמונו. לצערנו, חודש אחרי שהגענו למרכז השרון, פרצה מלחמת יום כיפור, בשנת 1973 תקפו מדינות ערב בהפתעה את ישראל בזמן שאנחנו לא היינו ממש מוכנים, הייתה סכנה של השמדה, זה היה מאוד טראומתי בשבילנו, גם בגלל הקושי וגם ללא הבנה של השפה, בנוסף לתסכול, כי לא יכולנו לעזור באופן ממשי.

ביום כיפור כשהתחילו האזעקות, אמרו לנו לרדת למקלטים. לא הבנו במה מדובר, כי לא הכרנו את המילים: "אזעקה" או "מקלט" מהאולפן והעברית שלנו הייתה אפסית. ביולי 1974, אחרי שהבהלה של המלחמה עברה, נולדה לנו ילדה מקסימה. במשך השנים הילדה הזו גדלה והביאה לעולם חמישה ילדים.

בחזרה אלינו – עברנו מרמת השרון לגור ברעננה ובמשך כעשר שנים בנינו בית על מגרש גם ברעננה. נולדו עוד ארבעה ילדים: אורן, זפי, גאנל וקירלין (קיקי). בשנת 1978 התגייסתי לצה"ל לחיל הים בתור קצין רפואי ואחרי שירות בקבע הייתי במילואים בשייטת 13 בעתלית במשך עוד 25 שנה, עשיתי בין 40 ל- 50 ימי מילואים בשנה. רק שבשנים האחרונות זה הפך ליום בשבוע כל שבוע. ביום שבו הודיעו לי על סיום שירות המילואים שלי שקיבלתי כשהייתי קרוב לגיל 50, היה אחד מהימים הקשים בשבילי, כי קיבלתי הרגשה שחושבים שאני "זקן".

נישואים

הנישואים שלי ושל ג'יל לצערי, התפרקו והתגרשנו, אבל נשארנו החברים הכי טובים. אנחנו מנסים להיות סבא וסבתא חשובים לנכדים, אותם שנינו אוהבים מכל הלב.

מקום עבודה

אני רופא שיניים במקצועי ועוסק בתחום שלי כל השנים. במשך כל הזמן העבודה העיקרית שלי נמצאת במרפאה של קופת חולים כללית בהרצליה. יש לי הרבה חברים שהם כמו משפחה. כל משפחה של עולים חייבת לקבל תמיכה וסיוע. במשך עשר שנים לימדתי באוניברסיטת תל אביב במחלקה לרפואת שיניים. בנוסף, הקמנו מרפאת שיניים לילדים עם בעיות התפתחותיות בבית אזי שפירא וגם שם עבדתי. אני עדיין עובד בגיל 75 ומקווה שיש עוד כמה שנים נוספות של עבודה לפניי. יש גם זמן המוקדש לתחביבים שלי: ספורט, טיולים, אהבת הארץ, אהבת הילדים והנכדים וסודוקו.

תודות, מדליות והוקרות שקיבלתי

מסורת משפחתית

יש לנו מסורת של ארוחות ימי שישי עם כל המשפחה, אנחנו עושים קידוש שאחד הילדים עושה בשירה נחמדה. יש לנו כמה מנהגים במשפחתנו שהפכו למסורת מיוחדת, כמו בחג פורים, למשל, אנו נפגשים ביחד כל המשפחה. עוד מסורת שיש לנו היא חלוקת דמי כיס בחנוכה וחגיגות ימי הולדת עם כל הלב.

מפגשים משפחתיים

ראיון שלי עם סבא טוביה

שאלה: האם היו לך מנהגים שהיו לך בדרום אפריקה ואתה כבר לא מממש אותן בישראל?

בדרום אפריקה היינו הולכים יותר לבית כנסת בחגים יותר מאשר כאן בישראל. בגולה זה יותר חשוב לשמור את היהדות מאשר בארץ, כי פה כל הסביבה היא של יהודים.

שאלה: היה לך קל לדבר על העבר שלך?

לי כן.

שאלה: מה היה לך קשה בעבודה?

היה לי קשה לנסות להיות מושלם, אני לא אוהב את הצד הכלכלי של החיים בכלל.

שאלה: באילו מקומות גרת בדרום אפריקה?

רק בעיר יוהנסבורג.

שאלה: מה זה ציונות בשבילך?

ציונות בשבילי זה הרצון לחיות לחיות בארץ ישראל ולעזור למדינה לגדול לפי האידאלים שאני מאמין בהם, שהם – כל אדם שווה לפני החוק ומגיעות לו הזדמנויות שוות ללא קשר למצב כלכלי, לצבע, דת או מגדר. הציונות, בזמן שעליתי ארצה, הייתה עיוורת ושונה מהציונות שלי של היום. היום אני עדיין הציוני האופטמיסטי המובהק ואני מאמין עם כל הנאיביות שלי שבסוף ימצאו את הדרך בה כל אחד יוכל להסתדר אחד עם השני, גם ערבים ויהודים, גם דתיים וחילונים, גם נשים וגברים בעצם כל אחד ואחד.

הזוית האישית

טאיג: לי היה מאוד כיף לעבוד עם סבא שלי ולגלות עליו הרבה דברים שלא ידעתי עליהם. לא ידעתי, למשל, שהוא התגייס לצה"ל גם בארץ וגם בדרום אפריקה, לא ידעתי שהוא היה יכול לעלות כמה שנים לפני שעלה דרך תנועת הנוער "הבונים"… מפגשי התכנית גרמו לנו להיפגש הרבה (פעם בשבוע ועוד פעם בשבועיים). אני מאוד מקווה שהאחים שלי גם ישתתפו בתכנית הקשר הרב דורי.

סבא דדי: לי תמיד כיף להיות עם הנכדים וטאיגי במיוחד. זה הסיפוק שאתה מקבל בתור סבא כאשר הנכדה מתקרבת אליך. התכנית הזאת מייחדת את הקשר שנוצר בין הדורות.