מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דב בוצ'ן,  ונולדתי בארץ ישראל בבית החולים בחדרה בשנת 1953. למרות שנולדת בחדרה, תמיד גרתי בנתניה.

הורי, יהודה וגיטל'ה (טובה) בוצ'ן, שניהם שורדי שואה שהקימו משפחה בפולין ועלו לארץ בשנת 1950 יחד עם אחי. המשפחות של שני הורי נספו בשואה.

אבי היה מוכר ירקות בעיר בה גר, והיה איש עשיר. עשיר ברמה כזאת שאח שלי היה יכול ללכת לכל כרכרה, לבקש מהנהג להסיע אותו לאן שירצה והנהג עשה זאת. ההצלחה שלו לא מצאה חן בעיניי המקומיים, והוא נאלץ לעבור עם משפחתו לארץ.

לגבי השם שלי, יש סיפור קצת מצחיק. אימי, חשבה שתהיה לה בת, ורצתה לקרוא לה על שם אימה, דבורה.  העברית של אמי הייתה די חלשה, והיא קראה לי דב, משום מה דוב ודבורה צלצל לה דומה.

עד גיל שנתיים וחצי גרנו במין בית סוכנות בשיכון ותיקים בבית עם חצר גדולה (איפה ששיכון עמליה נמצא היום). לאימי הייתה גינת ירק קטנה והיא גם גידלה תרנגולות. משם עברנו למרכז נתניה, לדירה בקומה רביעית. באותה תקופה זה היה אחד מהבניינים הגבוהים בנתניה. גרנו בדירת 2 וחצי חדרים, ורוב הזמן שיחקנו בחוץ, בעיקר בחצרות של בניינים.

אבא שלי היה קודח בורות ליסודות בניה וביוב, והיה גם חייל. הוא היה מעריץ שרוף של מכבי נתניה. באותה תקופה לא היו משלמים לשחקנים, הם היו משחקים בשביל הכיף. היו מקרים שלא היה להם מה לאכול או מקום לישון בו, אז הם היו באים אלינו. אימא שלי היה מכינה אוכל והיו מקרים שהם גם ישנו אצלנו בבית. בכל מה שלא היה קשור לקבוצה האהובה עליו הוא היה קצר רוח. השואה הותירה אותו מאוד עצבני ורגיש לכל דבר.

אימא שלי עבדה במשק בית בבית יצחק ושער חפר. היא הייתה מאוד חרוצה. כששאלו אותה אם היא יכולה לעשות משהו, התשובה שלה הייתה בדרך כלל "עוד לא ניסיתי, ננסה ונראה", וברוב הפעמים, הצליח לה. היא  הייתה יכולה להכין אוכל פולני בצורה טעימה. היא גם הכינה את החמין הכי טוב, אפילו אישתי לא מתעלה על זה!  אני זוכר שהייתה לה מחברת שהיא מצד אחד כתבה מתכונים ומהצד השני הוראות סריגה, והכל בכתב יד בפולנית. אף אחד הצליח להבין מה בדיוק כתוב שם והיא  הלכה לאיבוד.

היו לי חברים מהבניין שלי ומהבניין שליד. היינו בעיקר משחקים בחוץ, בחצר של אחד הבניינים או בכיכר, שם עשינו הכל. חפרנו מערות סודיות ובנינו מבנים מקרשים וברגים שמצאנו ליד הבניינים. לפעמים אספנו חתיכות עור וגומיות ובנינו רוגטקות, היינו משחקים עם עגלות ומאלתרים משחקים. היו מלא משחקים: כדורגל, אספנו גולות, זהבים ובולים.

בשלב מאוחר יותר היו לי גם חברים מבית הספר, עם חלקם אני בקשר עד היום. באותה תקופה למדתי בבית ספר "ביאליק".  הייתי מה שנקרא "תולעת ספרים". קרה שלפעמים קראתי 4 ספרים ביום! בשלב מסוים שלחו אותי ללמוד אקורדיון. שנאתי את זה.

בבית הספר היו מקצועות כמו: עברית, חשבון, תורה, תלמוד וההלכה, טבע, התעמלות, מלאכה, זמרה וציור.

הסתדרתי במיוחד עם המורה למלאכה. הייתי התלמיד היחיד בבית הספר שהיה יכול לעשות מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה בחדר המלאכה.

הייתה גם את אידה, המורה שלי לאנגלית, והיא הייתה מדהימה. היא חינכה את אותה כיתה מכיתה א' עד ח'! היא התייחסה לתלמידים כאילו הם הילדים שלה. אני יכול להגיד שהיא חיבבה אותי במיוחד. היא הייתה גם אחראית על הספרייה, ויכולתי לבוא לספרייה ולקחת אילו ספרים שרציתי.

אני זוכר גם את המורה לזמרה, שהתרשם מזה שלמדתי אקורדיון (מה ששנאתי), אבל נתן לי ציונים גרועים, כי לא הסכמתי לשיר במקהלה. בבית הספר היה גם אמפי, שם היו מעלים הצגות וטקסים לחגים. אח שלי השתתף ברוב ההצגות, הוא היה ממש כוכב שם! אני הייתי בהצגות של החגים למרות שלא אהבתי את זה.

ההורים שלי לא היו דתיים, אבל כשהגעתי לגיל 13 היה ברור שהולכים לבית הכנסת לעשות עליה לתורה. אני אפילו זוכר את הפרשה שלי בעל פה עד היום.

לקראת העלייה לתורה הלכתי ללמוד, ומבחינת אבי האפשרות היחידה הייתה שהחזן הראשי של בית הכנסת ילמד אותי. בר המצווה כללה עליה לתורה, ארוחה אצלנו בבית ומסיבה במלון חוף במוצאי שבת. המסיבה הייתה כמקובל באותה תקופה עם תזמורת רקע של 4 נגנים. ההורים לא היו צריכים לומר כלום, אבל לי הייתה דרשה, שאחי כתב. הייתה מוזיקה לריקודים למבוגרים, וכחתן בר המצווה הייתי צריך לרקוד עם אימי.

המוזיקה באותה תקופה הייתה בעיקר רוק, גם ישראלי ובעיקר מחו"ל. הייתה גם תקופה של מוזיקה צרפתית ואיטלקית, מייק ברנט היה כוכב בינלאומי ורקדו בעיקר ריקודים סלוניים וריקודי שורות.

היינו עושים מסיבות בבתים. בתקופת התיכון היה מועדון בבית הספר, וכל הכוכבים של הלהקות הצבאיות היו באים ושרים שם, גם שלמה ארצי בא לשם בתור נער. היו גם מועדוני דיסקו, והלהיט הבינלאומי באותה תקופה היה פסטיבל סן רמו האיטלקי. ומאוחר יותר החליף אותו האירוויזיון ובארץ היו עושים פסטיבלי שירים. הפסטיבל המרכזי היה פסטיבל הזמר והפזמון, ומאוחר יותר היו פסטיבלי שירי ילדים ועוד.

התגייסתי לצה"ל ב-1972 עם איזושהי כוונה לנסות לשרת קרוב לבית, כדי לעזור להורי לאחר שאבי חלה בסרטן. התגייסתי לחיל ההנדסה, כמו אחי. עשיתי מסלול רגיל שבו סיימתי כחניך מצטיין, לאחר עברתי הכשרת הנדסה צבאית, קורס מפקדי כיתות ומש"קים. לאחר מכן, הלכתי לקורס קצינים ולאחר מכן להשלמה להנדסה.

תוך כדי השירות פרצה מלחמת יום הכיפורים, ובעצם היינו מעורבים בפעולה המלחמתית ראשונה מסוגה שבמסגרתה הנחנו שדה מוקשים בשטח סוריה, מה שלמעשה הציל את רמת הגולן. נשלחתי להסבה לשריון, כדי להפעיל טנקים. בתור קצין שריון והנדסה התקדמתי מהר והייתי מ"פ כשהייתי סגן משני. התמחיתי בקשר שבין הנדסה לשריון. לכן גם עברתי לעבוד בפיתוח ובאוניברסיטה ללמוד הנדסת מכונות. חשבתי שאמשיך, אבל הייתי מדריך ראשי של בית הספר להנדסה והשתתפתי גם במלחמת לבנון הראשונה ובמלחמת מפרץ. שם אני והקצינים שלי העלינו את הפטנט של ממ"ד. עברתי עוד מלא תפקידים והייתי מדריך במכללה לפיקוד. שנים אחרי שהשתחררתי ביקשו שאהיה חלק מהשתלמויות חינוך לקצינים בירושלים. היום בתור קצין בדימוס אני מפקד יחידת סע"ר 138.

לצערי, אחי שמואל, נפטר לפני כמה שנים. אני עדיין גר בנתניה, אני נשוי לחיה בוצ'ן, שהיא מדהימה בפני עצמה ויש לנו שתי בנות ושני בנים, שבעה נכדים ויותר מידי קקטוסים בחצר!

הזוית האישית

הנכדה עמית: היה לי מאוד כיף לתעד את סבא שלי. אני עדיין בהלם מכמות הדברים שהוא זוכר, מכל השמות של המורים שלו, למי גר ואיפה ברחוב שהוא גר בו ואיך היה נראה האזור, הוא אפילו שרטט לי מפה! מההתחלה ידעתי שיהיה מעניין, אבל לא ידעתי חצי מהדברים שנכתבו פה לפני. מדהים כמה תפקידים הוא עבר! ועד היום בתור מפקד יחידת סע"ר 138 בנתניה. מה שכן, הוא הסבא הכי מדהים בעולם.