מאגר סיפורי מורשת

שמי אבלין, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבי, גרשון גרגורי רוטמן, ומעלה את סיפורו אל מאגר המורשת של התכנית.

גרשון רוטמן בן יעקב ומרים, נולד בשישה בספטמבר, בשנת 1930 בעיר סטלינו שנמצאת באוקראינה. אמו הייתה עקרת בית ואביו היה מוכר רהיטים. לגרשון היו עוד שני אחים גדולים ממנו, האח האמצעי נפטר בגיל צעיר עקב מחלה, כאשר גרשון היה בן 3. בביתם הם דיברו בעיקר ביידיש וברוסית.

גרשון גר בסטלינו יחד עם אמו, אביו ואחיו הגדול. גרשון למד והתחנך בבית ספר בעיר זו. הוא אהב את בית הספר והיה לו חשוב להצליח ולהתקדם בלימודיו לכן הוא שקד בעבודתו בכיתה ובבית. יתר על כן, גרשון גם אהב לשחק משחקי כדור ולעסוק בספורט, הוא היה יוצא לשחק כדורגל עם חבריו אחרי הצהריים ונהנה מכך מאוד. גרשון מספר שבתקופות אלו היהודים התחייבו לאט לאט לעבוד בעבודות שחורות אצל הנאצים, כמו ניקיון, שטיפה ועוד. משפחתו לא הספיקה לברוח מהמדינה והם נשארו בביתם.

תקופת השואה

ב-20 באוקטובר 1941, הגרמנים רשמית כבשו את העיר סטילנו. בעקבות הכיבוש הגרמני, התחילו מעשי רצח והתעללות ביהודים. בתקופה זו, גרשון היה כבן 11, ולאחר זמן מה אביו ואחיו הגדול נרצחו על ידי הנאצים ביחד עם כל הגברים היהודים מעל גיל 17. גרשון מספר שאביו ואחיו נלקחו ונאספו עם הגברים היהודים כביכול כדי לעבוד, אך כאשר הם הגיעו ל"עבודה", מיידית נורו ונרצחו ולא שבו עוד הביתה.

גרשון ואמו עברו לבית משפחת אמו בו התגוררו קרובי המשפחה הרבים. לאחר חודשיים בהם הם התגוררו בבית המשפחה עם קרוביהם, הגיעה משאית גדולה עם נאצים שאספה את היהודים, ביניהם אספו כ-11 קרוביו של גרשון ושל אמו. ברגע זה הספיקה אמו של גרשון לקחת את ידו והצליחה לברוח איתו מהנאצים. במשך ימים הם הלכו ברגל, ישנו ואכלו אצל אנשים שהסכימו לעזור להם. גרשון זוכר שבאחד מהלילות בהם עצרו כדי לישון ולאכול, הם עצרו אצל אישה והציגו את עצמם כנוצרים חסרי בית. באותו הלילה שכנתה ביקרה בבית ושאלה מי הם, והאישה הסבירה לה. השכנה אמרה שהילד נראה יהודי, אז אמו של גרשון הבינה שכדאי ללכת כדי לא להיתפס. היא הודתה על הארוחה והם עזבו. לאחר כמה ימים הם עלו על רכבת שנסעה לאזור קזחסטן, שם הם גרו כשנה וחצי עד שהנאצים הגיעו. משם הם ברחו לעיר טלדיקורגן. בעיר זו הם חיו עד ששוחררה סטלינו בשנת 1944, והם חזרו לשם.

לאחר המלחמה, המצב הכלכלי באוקראינה היה קשה. אמו של גרשון הייתה חולה וחלשה והוא נאלץ לפרנס את אמו ואת עצמו. הוא קנה פירות ממקומות רחוקים ולאחר מכן מכר אותם בעירו. גרשון מספר שהמדינה לא העניקה לאמו כסף מהפנסיה כי אמו לא עבדה ולכן נאלץ לעבוד קשה מאוד כדי להרוויח כל גרוש.

ב-1948 בגיל 18, סיים גרשון את בית הספר והתקבל ללימודים בתור הנדסאי מכרות. בשנת 1950 סיים את לימודיו והלך לאוניברסיטה. לאחר שסיים את האוניברסיטה נשלח לעבודה במכרות פחם.

כאשר גרשון היה באוניברסיטה, הוא הכיר שם את לוסי והם נהיו חברים טובים. ב-1959 הם התחתנו. לאחר זמן מה, הם הביאו לעולם שני ילדים: יעקב ודיאנה. לבן הבכור קראו יעקב, על שם אביו של גרשון, לבתם קראו דיאנה בגלל הבטחה כלשהי שקיימה לוסי לדודה. גרשון עבד במכרות פחם, ולוסי עבדה בתור כלכלנית.

בשנת 1991 החליטו גרשון, לוסי, בנם ובתם לעלות ארצה. בשנה הראשונה לאחר העלייה, גרשון עבד כמנקה רחובות. לאחר מכן הוא ולוסי לא עבדו וקיבלו כסף מביטוח לאומי. בנם ובתם המשיכו את לימודיהם באוניברסיטאות.

יציאה לגמלאות וחוויות כיום

כיום, לגרשון יש שני ילדים וחמישה ילדים. בתו דיאנה עובדת כרופאה בבית חולים בנתניה ויש לה שני ילדים: ראובן ויעל. בנו של גרשון, יעקב, עובד כמרצה לפיזיקה באוניברסיטאות ויש לו שלושה ילדים: איתן, מירית ואבלין. גרשון ומשפחתו מתגוררים בנתניה והוא עוסק בעיקר בקריאת מגזינים ועיתונים, הוא אוהב לטייל ברחבי הפארקים סביב שכונתו ולהיפגש עם ילדיו ונכדיו.

גרשון מאמין שיש כוח שעוזר לאנשים. הוא מספר שהוא לא מצליח להבין איך הוא ואמו הצליחו לברוח מהשטח הכבוש של הנאצים, בעוד ילדים ומבוגרים רבים כל כך נאלצו לעלות על המשאית שתוביל אותם למוות. הוא אומר שבכל הרגעים הקשים שהיו לו, הגיעה אליו עזרה מאלוהים. גרשון שמח מאוד שהצליח לעלות לארץ של בני עמו. הוא חושב שארץ ישראל מיוחדת במינה כי כעת היהודים אינם מפוזרים ברחבי הגולה, אלא בתוך מדינה עצמאית שמאחדת את כל העם היהודי.

מסר לדור הצעיר

גרשון אומר שצריך להנות מהרגע כי אי אפשר לדעת מה יקרה מחר וצריך לנצל את מה שיש לנו, להתרגש מהדברים השונים שקורים במהלך החיים, לסלוח אחד לשני, להתרחק מאנשים שעושים לך רע ולהיות אדם טוב.

הזוית האישית

אבלין הנכדה המתעדת: בזכות התכנית, למדתי יותר על מלחמת העולם השנייה ועל ההתמודדות של היהודים לאחר מכן. נוסף על כך, נהניתי להקשיב לסבי מספר את סיפורו ומשתף אותנו בדברים שחווה ועבר לאורך החיים שלו.

סבא גרשון: שמחתי מאוד להשתתף בתהליך, לספר על חוויותי מילדותי ולהעביר את סיפורי לדורות הבאים, ואני מצטער שאיני מצליח לספר את כל החוויות שעברתי כי איני זוכר פרטים רבים.