מאגר סיפורי מורשת

שמי גנאדי גייפמן, נולדתי בתאריך 13.12.1954 בברית המועצות בעיר גרוזני. הוריי בחרו לי בשם זה מכיוון שלסבא שלי קראו בשם גדליה ורצו להעניק לי שם דומה, לכן קראו לי גנאדי.

לאבי קראו אפים (שמואל) גייפמן והוא נולד באוקריאינה. לאמי קראו אידה שובעיבה והיא נולדה בברית המועצות בעיר אורדז'וניקידזה. אבי לאחר המלחמה חיפש את בני משפחתו ומצא אותם בקווקז, בעיר דרבנט. שם גם פגש את אמי וכך הם הכירו, התחתנו עברו לעיר גרוזני, בה הם ילדו אותי ואת אחי.

בילדותי נהגו לכנות את בתי הספר לפי מספרים, אני למדתי בבית הספר מספר 4. אחר הצהרים אני וחבריי לכיתה וגם חברי לשכונה נהגנו לשחק משחקים כגון: כדורגל, קלאס, מחבואים, טיפוס על עצים וכד'. היה לי חבר שקראו לו כמוני ונפגשנו לעיתים קרובות וגם שיחקנו יחד בבית הספר. כאשר הייתי ילד צעיר אהבתי מאוד לנגן על לחן של שירים וגם להמציא שירים משלי. למרות שמאוד אהבתי זאת, החלטתי לא להשקיע בנגינה שלי בפסנתר ולהשקיע בתחומים אחרים.

לאחר שסיימתי את הצבא הייתי באירוע ושם פגשתי את אשתי לעתיד, בלה ברקוביץ. לאחר שנה של נישואים הולדנו את בתנו הבכורה יאנה גייפמן, שכיום היא אמה של נכדתי נעמי, המתעדת אותי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. לאחר שמונה שנים הולדנו את בתנו הקטנה ניקה גייפמן. בכל חג ויום הולדת של אחד מבני המשפחה אנו נפגשים וחוגגים בשמחה.

עלייה לישראל

כאשר הייתי בן 36 אני ומשפחתי עלינו לארץ, זו הייתה תקופה קשה מפני שלא הכרנו את השפה העברית ולא יכולנו לעבוד במקצוע רציני. לאחר שלקחתי קורסים רבים, הצלחתי להשיג עבודה במקצוע שבו הייתי מתעסק ברוסיה. גם בנותנו היו ילדות קטנות וגם להן היה קשה להסתגל במדינה החדשה.

אצלנו במשפחה עוברת מסורת שבה האמהות מלמדות את ילדהם לאפות כל מיני דברים כגון: עוגות ועוגיות. במשפחתנו עוברת עוד מסורת והיא הציור. בתי יאנה מאוד אהבה לצייר והיא לימדה את נכדתי נעמי גם לצייר. כיום יש המון תמונות בביתן ובבתינו.

כיום אני נמצא בפנסיה ועוזר לבנותיי לטפל בילדיהן. מדי פעם בבקרים אני יוצא לעשות ריצות כדי לשמור על כושר גופני. בנוסף לכך, אני גם אוהב לטייל בארץ ובעולם עם אשתי ומשפחתי.

מסר לדור הצעיר

כפי שסיפרתי, לאחר המלחמה חיפש אבי את בני משפחתו ולא ידע אם הם בחיים או לא, אבל הרצון שלו, האמונה והתקווה שלו גרמו לו בכל זאת ולהאמין שהם כן בחיים. הוא חיפש אותם ולא וויתר למרות שהיה באי וודאות. בסוף בזכות האמונה והרצון שלו – הוא מצא אותם. מוסר ההשכל שאני מעביר לדור הצעיר בסיפור זה, הוא שגם אם הכל נראה אבוד, עדיין צריך להאמין שבסוף הכל יסתדר ולא צריך לעולם להרים ידיים או לאבד תקווה.

הזוית האישית

נעמי הנכדה המתעדת: סבא היקר, תודה ששיתפת אותי בסיפור שלך, מאחלת לך בריאות, שמחה, אושר.