מאגר סיפורי מורשת

סבא גיורא מספר:

שמי גיורא קציר, נולדתי בתאריך 20 לפברואר 1942 ברחוב הגידם בחיפה, פלשתינה. רחוב הגידם היה רחוב לזכרו של יוסף טרומפלדור והיום הוא נקרא רחוב יוסף.

ההורים שלי

אבא שלי הגיע מפולין מעיר בשם צנסטחובה והיה תלמיד מצטיין. בגיל 17/18 ניסה להתקבל לאוניברסיטת וארשה בפולין ולא התקבל בגלל שהיה יהודי, עקב כך עלה לישראל שאז נקראה פלשתינה. בשנת 1935, כדי לעלות ארצה נדרש באותה תקופה סרטיפיקט שהוא אישור מהמנדט הבריטי שמאפשר לעלות לארץ (פלשתינה), מכיוון שהבקשה הייתה ללימודים, הוא קיבל אישור להגיע ארצה והתחיל ללמוד בטכניון בחיפה בשנת 1937. בשנת 1941 כאשר אבא שלי הפסיק לקבל את הקצבה ללימודים מההורים שלו (שעדיין היו בפולין),  תחילה לא הבין מה הסיבה, כמובן שאחרי תקופת זמן נודע לו שהם נרצחו על ידי הנאצים. כדי להמשיך בלימודים הוא היה צריך להתחיל לעבוד, הוא עבד בקטיף תפוזים בבנימינה ששם הוא הכיר את אימא שלי.

אימא שלי הגיעה מעיירה בפולין בשם מוסיצקה שהיום שייכת לאוקראינה. אמי עבדה בבניין והייתה רצפת, היא הייתה התפרסמה מאד בחיפה בשל העבודות הטובות והמדויקות שלה, קבלנים רדפו אחריה כדי שתעבוד בשבילם, היא הניחה חרסינה ובלטות, והייתה מצוינת בזה, ועבדה בעבודות האלו עד גיל מאוד מאוחר.

בשנת 1942 כשנולדתי פחות או יותר אבא שלי הבין שההורים שלו מתו, אז הוא התחיל לחפש עבודה ברצינות. הציעו לו עבודה בבתי זיקוק בחיפה בתור אחראי על המסגרייה.

ילדותי

עקב המצב הביטחוני בארץ באותה תקופה, נאלצנו לעבור מחיפה לקריית מוצקין, שזה יותר קרוב לבתי זיקוק. היינו בין הראשונים בקרייה, שהייתה בראשית הקמתה, עדיין לא היה כבישים אספלט וחול שלט בכל. הקרייה הייתה מוקפת במחנות הצבא הבריטי, אנחנו גרנו בדירה בשיתוף עם עוד משפחה, לכל משפחה היה את החדר שלה, כאשר המטבח והשירותים היו משותפים.

התחלתי ללכת לגן והספר האהוב עלי היה שירי ביאליק לילדים. כאשר סיימתי את הגן כבר ידעתי לקרוא והספר שרציתי שיקנו לי היה כמובן ביאליק, אבל אבי קנה לי את הספר "זה ספרי" של קיפניס שממנו מאד נהניתי. ביום הראשון בכיתה א' כתבתי על הלוח "שלום כיתה א'" ואז המורה שאלה מי כתב את זה? ואני התביישתי ושתקתי.

בשנת 1945 לבריטים שהיה להם מחנה גדול בקרייה, היה בנוסף בית קפה, בכל ערב הם היו רוקדים שם ושותים בירה, ואנחנו היינו יושבים ומסתכלים. בשנת 1947 הבריטים עזבו את הארץ ואנו הילדים היינו במגרש המשחקים ונופפנו להם "שלום! שלום!" בשמחה וקצת בצער, הם עלו על הרכבים ועזבו את הקרייה ונותרנו "בלי בידור".

היה לנו רדיו בבית וכל יום בשעה ארבע הייתה תכנית שנקראה "מחפשים קרובים", זו הייתה תוכנית, בה אנשים באותה תקופה, ניסו לאתר קרובי משפחה וניצולים שנותרו מהשואה ואנחנו היינו מקשיבים בקשב רב, לדעת אם מחפשים אותנו. באותה תקופה אחד מבני הדודים של אבא שלי שגר בניו יורק נסע לאירופה, לחפש את המשפחה, הוא מצא את אח של אבא במחנה עקורים בגרמנייה עם משפחה חדשה, אישה עם ילדה קטנה, ההתרגשות הייתה גדולה של שמחה ועצב.

הוא נתן להם כסף (הוא היה מאוד עשיר היו לו מפעלים בניו יורק לכותנה ולבדים), והביא אותו ואת משפחתו לארץ. אני זוכר שאני ואבא שלי הלכנו למרכז קליטה לעולים בחיפה וכאשר אבא שלי ראה את אחיו והם התחבקו והתנשקו, ואז נודע לו בוודאות שההורים נרצחו וגם שני האחים האחרים שלהם נרצחו גם הם. מעטים מהמשפחה המורחבת נותרו בחיים.

במלחמת השחרור אבא שלי היה בהגנה והיה מוצב בסוסיתא מעל עין גב. מכיוון שאבי ידע אנגלית וערבית טוב, הוא התחבר טוב לאנשים שעבדו בבתי זיקוק, הוא היה מאוד ידידותי, כי שם עבדו ערבים ויהודים. יום אחד באו אליו ערבים ואמרו לו אל תגיע מחר לעבודה, לא משנה למה, פשוט אל תגיע. מסתבר שביום למחרת הערבים רצחו 46 יהודים בתוך בתי הזיקוק, והוא ניצל, אך האבל בקריות היה גדול.

בכיתה ד' הייתי מאוד חלש בספורט, ואבא שלי היה ספורטאי, הוא אמר לי: "לא יתכן, תמשיך, תרוץ, תקפוץ אין סיבה שלא תצליח בספורט". הוא עקב אחרי בנושא זה כך שבכיתה ח׳ הייתי כבר הספורטאי הכי מצטיין בבית ספר.

היה לנו בבית ספר תנועת נוער בשם מחנות העולים, היא הייתה תנועה סוציאליסטית וערכית, היא בעצם חינכה אותנו לערכים שהיום איכשהו נראים לא מקובלים בלשון המעטה, שוויון, עבודה, עזרה לזולת וכו'. הייתי פעיל מאד בתנועה השתתפתי בכל הפעולות מחנות העבודה והטיולים.

בשנת 1948 אח שלי נולד, הוא היה מאוד חולה, כנראה זה נבע מהתקופה שכאימא שלי הייתה בהריון לא היה מספיק מזון מזין שניתן להשגה. היה קשה להשיג מצרכים בסיסים כגון בשר חלב, התקופה נקראה תקופת הצנע, כאשר המשפחות  קיבלו תלושים שתמורתם ניתן לרכוש מזון. כל משפחה קבלה כמות תלושים ביחס לגודלה. אחי חלה במחלה שנקראת רככת, הוא יצא מזה בסופו של דבר. בתקופת הצנע, מדי פעם אנחנו היינו מקבלים קופסאות אוכל מבן דוד של אבא שלי, מניו יורק.

אחרי סיום כיתה ח׳ מתחילים ללמוד בתיכון, חלק מהחברים הטובים שלי הלכו לבית ספר ימי בעכו גם אני רציתי ללכת לשם, הגשתי בקשה וקיבלתי סירוב, למרות שהייתה לי תעודה מצויינת. אימא שלי הלכה למנהל בית ספר, והוא אמר לה שסרבו לקבל אותי, מכיוון שאני מרכיב משקפיים. הייתי באותה תקופה במחנה עבודה בקיבוץ פלמחים מטעם תנועת הנוער.

יום אחד קיבלתי מאבא שלי מכתב ובו כתוב "רשמתי אותך לבית ספר "בוסמת", שהיה תיכון מקצועי בחיפה. לא היה אכפת לי בכלל, הייתי אדיש ואמרתי בסדר. שנה ראשונה עבדתי בשיוף מתכות, חצי יום שני לימודים עיונים, התרגול בשיוף גמר אותי פשוט לא הצלחתי לשייף ישר, בסופי שבוע הייתי מביא לאבא שלי את העבודות שלי הוא היה משייף לי את העבודות והמורה שיבח אותי, הבנתי שעבודה במתכת זה לא המקום שלי. אני הייתי צריך מקצוע שהדיוק ועבודת הידיים הוא לא העיקר, וראיתי שבמגמת אלקטרוניקה החוטים עקומים, לא משנה איך הם נראים כל עוד הם מגיעים מנקודה מסוימת אחת לנקודה מסוימת שנייה הכול בסדר, הזרם עובר. אז הגשתי בקשה לעבור למגמת אלקטרוניקה, בגלל שכל שאר הציונים שלי היו גבוהים, העבירו אותי מגמה. היו לי הרבה חברים והצלחתי בלימודים הייתי טוב גם בעבודה המעשית, בנוסף היו לנו מורים מדהימים, ממש הערצתי אותם.

לתלמידים בבסמת הייתה עדיפות ללכת לטכניון. בסוף שנה ד' היה תחרות ארצית במתמטיקה ובית הספר הגיש אותי, הבחינה הייתה ארבע שעות, והגעתי למקום שני (מכל הארץ), ואז קיבלתי מכתב מהטכניון שאני התקבלתי אוטומטית לפקולטה למתמטיקה בטכניון, אבל אני רציתי ללכת לצבא.

צבא

חניכי תנועת הנוער הולכים לנח"ל כך שהתגייסתי לנח"ל, הקיבוץ אליו נועדנו היה נתיב הל"ה. במהלך הטירונות הבנתי שבעצם אני לא רוצה להיות חבר קיבוץ, מראה הקיבוץ והאנשים גרמו לי ייאוש ואז קיבלתי מכתב מהצבא לגבי העברה אפשרית לחיל האוויר, בתור טכנאי מכ"ם, באותה תקופה חיל האוויר קיבל מטוסי הפצצה מצרפת מסוג ווטר והיה חוסר בטכנאים.

אני הייתי אמור לתקן מכ"ם המותקן על המטוסים, כמובן שהסכמתי עברתי קורס הכשרה ובתום הקורס הוצבתי במחנה רמת דוד, במעבדה, לאחר תקופה מסוימת העבודה הפכה להיות משעממת כך שחיפשתי גיוון, היה איתי עוד טכנאי אחד ושנינו היינו מאוד משועממים ואז החלטנו "לגוון" את החיים, החלטנו לפתח מערכת שמגלה מוקשים, וזה מה שעשינו, מרכיבים את המערכת על מסוק כלשהו והיא מצפצפת כאשר היא מזהה מתכות. לצערנו, המכונה לא גילתה רק מוקשים, היא גילתה כל דבר מתכתי, כי לא הייתה לנו את הטכנולוגיה לאבחן בין מוקש לסתם מסמר, אז זה לא היה רלוונטי.

אחרי זה חשבנו על עוד רעיון, אמרנו שלמטוסים אין אזהרה אחורית, אז פיתחנו מערכת שהותקנה על מטוס מסוג מיסטר, הטייסים אהבו אותה, אך מפקד חיל האויר לא אישר אותה. כך מחוסר מעש אמרנו לעצמנו, בואו נשתמש במכ"מ שהיה מותקן במעבדה כמערכת לצליית עופות שמסובבת את התרנגולת כמו מיקרוגל והתרנגולת תצא צלויה. זה היה יום קרב בחיל, כולם עבדו על מסלולי הטיסה ואנחנו ישבנו במעבדה ואכלנו תרנגולות צלוית, כשכל שאר הטכנאים מסביב הגיעו לאכול, כולל מפקד הבסיס, הוא כמובן העיף את חברי לבסיס אחר ואיך שהוא אני נשארתי בלי נזיפה.

הגיעו המיראז'ים ונדרשתי ללמד את הטיסים – איך עובד מכ"מ המיראז' שהיה מאד מתוחכם. באחד השעורים המפקד שלי נכנס באמצע והסתכל על המשוואות ואמר: "יש לך פה שגיאה", אמרתי לו: "לא יתכן, אולי אתה פשוט לא מבין פה משהו" אחרי ההדרכה שלי, הוא לקח אותי לשיחה ואמר לי שיכול להיות שאני צודק, אבל בחיל האוויר לא אישאר.

טכניון

השתחררתי מהצבא והלכתי לפקולטה להנדסת חשמל בטכניון. אני מאוד אהבתי את הלימודים בטכניון זאת הייתה תקופה מאוד מאושרת בחיים שלי. בקורס ד' הייתי צריך לבחור מגמה, נזכרתי שבמערכות מכ"ם בצבא היו הרבה מחשבים וחישובים, אז בחרתי במגמת מחשבים. למדנו איך מתכננים מחשב ואיך בונים את הזיכרון והיחידה האריתמטית .CPU.

עבודה והקמת משפחה

כשסיימתי לימודי בטכניון הייתי צריך לחפש עבודה, באו לטכניון כל מיני חברות ואמרו בואו לעבוד אצלנו, אבל לא בחרתי אף אחד מהחברות האלו. יום אחד אני עובר בחיפה ברחוב הגיבורים ורואה שלט "אלרון, תעשיות אלקטרוניקה", הלכתי ושאלתי מה הם עושים והייתה להם מחלקה שמפתחת מחשבים, שאז היו בה ארבעה אנשים בלבד וביקשתי לעבוד אצלם והם קיבלו אותי.

התחלתי לעבוד בחברה בשם אלביט מחשבים, כל חברת אלביט שכנה בדירה אחת, נתנו לי כיסא ושולחן אמרו פה אתה עובד, זה הבוס שלך, ואמרו לי שהם עושים מחשב. יום אחד הגיע פרופ' שמעון אבן לחברה ואמר: "מטומטמים, תעשו מחשב general purpose, שעושה כל דבר, לא משהו אחד ספציפי". עבדנו על המחשב הזה בערך שנה, היה לו זיכרון של 4000 מילים, לא היה לו עכבר, לא צג, ההתקשרות הייתה דרך מכונת טלפרינטר שהייתה גם מדפסת ונקבת וקריאת סרטי ניר מנוקבים  "תקופת האבן" במחשבים. היגיעו אלינו גופי פיתוח מהצבא ובקשו שנבנה להם מחשב שיכול למדוד את מהירות הקליע שיוצא מקנה התותח – זה מה שעשינו. סיימנו לפתח את המחשב בשנת 1968. לאחר מכן פתחנו את המחשב למשימות נוספות: קלט נתונים, שליטה על מערכות רפואיות ועוד. לצערי, אלביט באותה תקופה לא הבינה את הפוטנציאל הגלום שעמד לרשותה.

את תקופת המילואים הראשונה עשיתי בבסיס הדרכה והייתי אמור לפתח ערכת לימוד למערכות דיגיטליות, כדי שהחיילים ידעו מה זה מערכות דיגיטליות ומערכות לוגיות, נתנו לי חודש לעניין.

זוגיות

אימא שלי תמיד דאגה על המצב החברתי שלי ודאגה להכיר לי בנות מכל הבא ליד, הייתי כבר כבן עשרים ושבע, אבל לא באמת הלך לי עם בנות ואולי בחלקן היו קצת משעממות. יום אחד דודה שלי באה ואמרה שלבת שלה יש חברה שכדאי לי להכיר אותה, דיברתי איתה בטלפון היא אמרה שהיא תחכה לי על הגדר, עברתי שם עם האוטו שלי וראיתי מישהי יושבת על הגדר, שאלתי אם היא חנה והיא אמרה כן. לאט לאט הבנו שאנחנו אוהבים ומתעניינים באותם הדברים, היה לנו סוג של שפה משותפת, בערך אחרי שנה החלטנו להתחתן,  דודה היה בעל אולם החתונות המפורסם בחיפה וששמעו שהיא הולכת להתחתן תוך שנייה סידרו לנו את האולם והתחתנו.

החיים לאחר מכן היו קצת יותר מסובכים, חנה הייתה עדיין באוניברסיטה וראיתי אותה בערך רק פעם בשבוע. התחלנו לחפש היכן לגור ומצאנו איזה צריף שוודי בקריית ביאליק, שם גרנו תקופת זמן מסוימת, תוך כדי ניסינו לקנות דירה. אז מכרתי את האוטו וקניתי אוטו אחר פחות יוקרתי, הרבה יותר זול. אספנו קצת כסף מקרובים עד שהגענו לסכום מסוים וקנינו דירה בכרמל, אז כבר ציפינו לילדנו הראשון, ואז אבא של חנה נפטר מהתקף לב והוא היה רק בן 48. המכה הייתה קשה מאוד לכולם במשפחה. כעבור כמה זמן נולד הבן הבכור שלנו, קובי, באותו זמן חנה הייתה צריכה גם לסיים לימודים. אני המשכתי לעבוד באלביט,

בשנת 1970 כבר לא ממש מצאתי את עצמי במקום עבודה והתחלתי לחפש מקום עבודה אחר, שני חברים שלי שעבדו גם הם באלביט באו אלי ואמרו בוא נקים חברה ביחד. בשנת 1972 עזבתי את אלביט והקמנו חברה משלנו, אבל עשיתי פחות או יותר את מה שעשיתי באלביט. בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. אני זוכר את היום בו ישבתי במרפסת, הסתכלתי על הים וחשבתי לעצמי: 'קובי בסדר, יש עבודה, נולד כבר הילד השני שלנו, רני, החיים טובים' … ופתאום מישהו דופק בדלת ואומר "גיורא אתה מגויס" – צו 8.

מלחמת יום כיפור

מאוד מהר הגענו למחנה להצטיידות, קיבלנו רובה ומדים אמרו לנו להגיע לרפידים בסיס האוגדה במרכז סיני, קיבלנו מיד הוראה להתפרס כי יש התראה של התקפת קומנדו אבל שום דבר לא קרה. כעבור כמה זמן אני וחבר שלי קיבלנו הוראה לקחת את הנגמש עם מערכות הקשר ולנסוע לכיוון צומת מסוימת, אנחנו נוסעים וכבר מחשיך, אמרנו בוא נלך לישון, לא היינו חיילים רציניים. לא ידענו מה לעשות ומכיוון שהיה קר אמרנו שנישאר במקום. באמצע הלילה הפגיזו לא רחוק בסיס של חיל האוויר, בבוקר קמנו וקיבלנו הוראה בקשר, לנוע לכיוון חטיבה 164, אנחנו עברנו את כביש הרוחב בסיני המשכנו לכיוון מערב, ראינו טנקים עולים על גבעות יורים ויורדים חזרה, ככה כמה פעמים. אמרתי לחבר שלי שאנחנו לא צריכים להמשיך וכדאי להמתין, ולא להיות לפני הטנקים, הוא טען שהפקודה להסתפח לחטיבה 164, אז המשכנו הלאה.

 ממלחמת יום כיפור

פתאום אנחנו ראינו את נגמש המח"ט, וראינו את המח"ט צועק "תברחו מפה!" הוא נסע כמו מטורף, טילים רצים אחריו ולא פגעו בו, אמרנו לנהג 'תסתובב ותברח מפה', הוא נכנס לשוק ולא הצליח לסובב את הנגמש בכביש. אנחנו כבר ירדנו מהנגמש והטילים עפים מעל הראש שלנו. בסופו של דבר הנהג הצליח לסובב את הנגמש והתחלנו לנסוע. עברנו את כביש הרוחב, ואז הגענו לנקודה מסוימת שעצרנו בה, ושם הנהג כבר התעלף, קראנו לעזרה ראשונה, נתנו לו אינפוזיה, ואז  הגיעו אלינו מגלי צה"ל, ושאלו מה קרה? והחבר שלי סיפר שעפו עלינו טילים. אשתו שמעה את זה והתקשרה מיד לחנה ואמרה: "הם עדיין בחיים". עברנו את תעלת סואץ יחד עם חטיבת 164, הגענו לפאיד ואמרו לנו  לעלות על ההר ממול שנקרא ג'ניפה, שם הקמנו אנטנות וישבנו ממש לבד על הפסגה ארבעה אנשים. ישבנו שם כל החורף. באותה תקופה נאמר לנו לגשת לק"מ 101 לקבל עלייה בדרגות, הייתי מיואש ודרגות לא היו חסרות לי, אז נשארנו על ההר.

הארמיה המצרית הייתה נצורה ובמסגרת הסכם המכוניות של האו"ם הביאו לארמיה אספקה, ואחת המכוניות התהפכה וכאשר שמענו על זה, נסענו לשם ולקחנו שמיכות וציוד נוסף, שלא בדיוק קיבלנו עם הגיוס.

אחרי המלחמה

המלחמה נגמרה וכל אחד חזר לבית שלו, אני חזרתי לעבודה שלי ושני השותפים שלי אמרו לי: "גיורא, נכון שקיבלת משכורת בזמן המלחמה?", אמרתי: "כן", אבל לא היה מאיפה לקחת את המשכורת, כי הם מכרו את החברה לחברת כלל, שהיא החזיקה כל מיני חברות קטנות. הם בעצם מכרו את החברה בלי להגיד לי בכלל, וחברת כלל קנו אותנו מכיוון שהתחלנו פרויקט עם חיל האוויר. זה היה פרויקט שאמור היה לפתור בעיה שהייתה קיימת במטוסי סקייהוק עם הנחיתה, כשהמטוס נוחת הוא היה מאבד שליטה על הגלגלים ואנחנו פיתחנו קופסא שפותרת את הבעיה. חיל האוויר הזמין 80 קופסאות כאלו ורצו למכור את הפתרון גם לחברה בחו"ל, עקב כך חברת כלל ראתה בנו פוטנציאל.

אחרי שחברת כלל קנתה אותנו החלטנו להקים חברה בשם מ.מ. מערכות מידע, היא עסקה בעיקר בשיווק מערכות לעיבוד מבוזר, היינו היחידים בשוק בתחום הזה, באותה תקופה, החברה מאוד הצליחה, למעשה, תוך כמה שנים היינו החברה המובילה בשוק לעיבוד מבוזר, כל חברות הענק באותה תקופה עדיין לא נכנסו לתחום הזה.

בשנת 1976 נולדה בתנו, טלי, היינו כבר בתל אביב. המשכתי לעבוד בחברה ולמעשה עד 1982, החברה הצליחה והגיעה לאיזו נקודת מפנה כאשר שאר החברות ראו שהתחום הזה הוא תחום אטרקטיבי. באותה שנה פרצה מלחמת לבנון הראשונה, גויסתי בין הראשונים וכבר ביום הראשון הייתי על הר החרמון ונשארתי בלבנון כמעט חודש (ביוני 1982), באותה תקופה התחלתי לחשוב מה לעשות הלאה, כי התחום הזה שעסקתי בו עד כה כבר נראה לי שכבר מוצא, ובאותה תקופה התחילה גם התעשייה האווירית לחשוב על מטוס העתיד שנקרא מטוס הלביא. הבנתי שכדי להקים פרויקט מסוג כזה, התעשייה האווירית וחברות נספחות יצטרכו כלים הנדסיים וממוחשבים.

עם סיום התקופה שבה הייתי בלבנון, חזרתי, ואני ועוד חבר הקמנו חברה בשם "אוריון טכנולוגיות", כאשר מטרת החברה הייתה לשווק כלים הנדסיים לחברות שמפתחות מוצרים הנדסיים. תוך מספר שנים הפכנו להיות המובילים בשוק גם בתחום הנדסי וגם בתחום האלקטרוני. כל זה נמשך למעלה מעשר שנים, הילדים גדלו, ובערך בשנת 1995 חברת כלל החליטה על ביצוע ריאורגניזציה, ובתהליך הזה הוחלט לפטר אותי. עוד פעם מצאתי את עצמי לבד ולא ממש ידעתי מה לעשות, חברים שלי נתנו לי משרד בתל אביב והתחלתי מההתחלה לחפש איך להתחיל לעסוק בנושא המחשבים, היה ברור שהנדסת תוכנה תהיה הלהיט הבא, (אחרי שעסקתי קודם בהנדסה אלקטרונית והנדסה מכנית). התחלתי וגייסתי עוד שני אנשים והתחלנו לעסוק בשיווק כלים לפיתוח הנדסת תוכנה, תוך מספר שנים הגענו להיקף מכירות מאוד גבוה, חברה אמריקאית בשם "ראשיונל" החליטו לקנות אותנו, וגם איתם הצלחנו מאוד. בשנת 2002 חברת IBM קנתה אותנו, ואז באותה שנה התחלתי לעבוד שם כמנהל תחום הנדסת תוכנה עד שנת 2007  כאשר יצאתי לפנסיה.

פנסיה

בתקופת הפנסיה החלטתי להשלים כל תחומים שונים שלא הייתה לי נגיעה אליהם, הנושא שבמיוחד מרתק אותי הוא גנטיקה וביולוגיה. שמעתי מספר רב של הרצאות הבנתי שהתחום מרתק ומבטיח, אך לצערי לא אוכל לקחת בו חלק אלא לעמוד מהצד.

תחומים נוספים היו טיולים שאני וחנה עשינו ועושים ברחבי כל העולם. גם שהילדים קובי, רני וטלי היו קטנים נסענו איתם רבות לחו"ל, כעת אנו משתדלים לצרף אלינו גם חלק מהנכדים, רק חלק, שלשמחתנו ולהנאתנו מספרם הגיע לאחד עשרה.

מסר לדור הצעיר

הסקרנות הייתה אחת הגורמים שדחפו אותי בחיים הרצון לדעת ולהבין.

היום כאשר מצבי האי ודאות הולכים ומתרבים. נושא השרידות הוא קריטי. אין אנשים סוג ב' או ג' יש אנשים שלא מוכנים להשקיע, ככל שלאדם יהיה בסיס ידע רחב יותר הוא יוכל בהצלחה להתמודד עם החיים בעתיד.

כאשר אני בודק לפעמים החלטות שחנה ואני עשינו בעבר, אני שמח להבין שהמקום אליו הגענו נעשה אמנם בעמל רב, אבל גם בזכות הידע הרב שהשכלנו לרכוש.

הזוית האישית

דפנה: היה לנו ממש כיף ומצחיק ביחד וגיליתי דברים ממש מגניבים על סבא שלי שאף פעם לא ידעתי לפני.