מאגר סיפורי מורשת

שמי עדי אלדר, השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי גדעון פינטו תיעדנו את סיפורו העלנו אותו.

 סבא גדעון מספר  – קצת על משפחתי

שמות הורי היו שולמית ודוד פינטו. אבא שלי נפטר כשהייתי בן 13, לפני בר המצווה. אימא שלי הייתה שנים לבד לאחר מכן. מאוחר יותר התחתנה עם מישהו אחר ושינתה את שם משפחתה.

משפחתי משני הצדדים נמצאים כבר כשמונה דורות בארץ ישראל, לפחות. המקור שלהם הוא ספרד (מה שנקרא ס"ט – ספרדי טהור). לאחר גירוש ספרד הרבה מהיהודים עברו לפורטוגל, אבל גם משם גירשו אותם ואז יהדות ספרד התפזרה בכל אגן הים התיכון וחלק הגיעו גם לישראל. אני לא יודע מה היה המסלול המדויק של משפחתי, אבל, אנחנו כבר הרבה מאוד דורות כאן. אמי נולדה בטבריה ואבי בצפת. הורי דיברו במקור ערבית ועברית.

אבא שלי היה דתי עד גיל מבוגר. הוא התחיל את הקריירה שלו בתור שוחט. הוא ואמי גרו בחיפה. פעם בשבוע הוא היה נוסע גם לנהריה לשחוט שם. עם הזמן כשהעיר גדלה, הוא עבר לגור בקביעות בנהריה כשוחט המושבה. נהריה הייתה מושבה קטנטנה של יקים (יוצאי גרמניה) וההורים שלי היו הלא-יקים הראשונים והיחידים בה. אבי עבד שם הרבה שנים. אך בגלל כל השחיתויות והבעיות בממסד הרבני ובגלל סיבות אחרות הוא חזר בשאלה והפך לחילוני. אחי הגדול, עקיבא, עוד זוכר שיום אחד אבי בא אליו ואמר לו – עכשיו אתה יכול לנסוע גם בשבת.

אחרי שעזב את הדת, אבי עזב את מקצוע השחיטה ועבר קורס למלחמה במלריה – אז (שנות ה-50) עוד היו ביצות ויתושים ואנשים מתו ממלריה. היה צריך לרסס כדי להרוג את יתוש האנופלס (היתושים שהיו מעבירים את המחלה). לאבי היה אופנוע סירה שאיתו הסתובב בגליל עם עובד שלו מכפר שכן והיה להם מרסס שאיתו היו מרססים כל ביצה ומים עומדים באזור מכיוון שאיפה שהיו מים עומדים היו יתושי מלריה.

כשאבא שלי נפטר, אימא שלי לקחה קורס בהדפסה ומזכירות והתחילה לעבוד באופן מלא בכדי לפרנס אותנו, את שלושת האחים. היא התחילה לעבוד בתפקיד מזכירת בית הספר התיכון של נהריה. כולם בנהריה הכירו אותה שנים רבות לאחר מכן בתור ה"מנהלת" של בית הספר.

אימא שלי עשתה את הכל בבית. לא היה לנו הרבה כסף עם המשכורת שלה, אז היא סרגה לנו סוודרים ותפרה חולצות ומכנסיים. היא הייתה מאוד מוכשרת בכל הדברים האלו. היינו מעבירים את הסוודר מאח לאח ואחר כך כשהבגד נהיה בלוי או קטן היו פורמים אותו, אוספים את חוטי הצמר וסורגים סוודר חדש. לא היו זורקים דברים – מנצלים וממחזרים את הכל מחדש כל הזמן. אימא שלי הייתה בשלנית מדהימה. היא בישלה בישול "ספרדי" קלאסי וערבי – ממולאים מהמון סוגים – קישואים, עלי גפן, כרוב, חצילים ועוד. גם אימא שלך למדה ממנה הרבה תבשילים.

משפחתי ואני גרנו בבית קטן. בבית היה מטבח קטן, חדר אחד לילדים וסלון שבו ההורים ישנו בלילה על ספה מתקפלת. האדמה הייתה שוקעת כל הזמן ובמטבח היה סדק שהיה גדל משנה לשנה. ושיפצו, אבל זה היה מתקלקל שוב. מחוץ לבית הייתה מרפסת גדולה, מין רחבה שכזאת. כשהיינו צעירים היו עושים שם ריקודים עם חברים. היה גם שביל גדול לכניסה שעליו הייתי הולך על הידיים עד הכניסה הביתה. לא היו לנו חיות מחמד, אבל היו לנו הרבה חיות שגידלנו בבית לביצים ולמאכל – תרנגולות, ארנבות, ברווזים. בבית גם לא היה טלפון (כמובן).לא היה גם מקרר חשמלי בבית. הייתה קופסה שבה היו שמים קרח שהיה נמס לאט. הקרח הגיע ממישהו שהיה מחלק קרח, הוא היה עובר עם עגלה וסוס בין הבתים ושובר גוש קרח לפי מידה שאותו היו מביאים לבית. כך גם היו מחלקים נפט לבישול וחימום. גם חלב היו מחלקים כך, אבל אני הייתי נוסע להביא חלב טרי, מכיוון שאנחנו אהבנו נורא את הקרום של החלב. בכלל, כל הילדות היינו רוכבים על אופניים לכל מקום – בית ספר, קניות וחברים.

לידה וילדות

נולדתי בנהריה – אחרי שהורי עברו לשם – בשנת 1942. יש לי שני אחים. עקיבא הוא אחי הגדול, הוא גדול ממני בשש שנים ושלמה אחי האמצעי גדול ממני בארבע שנים. היה די בלאגן בבית כשהיינו ילדים.

האחים שלי נולדו עוד לפני שעברנו לנהריה. אני נולדתי במרפאה קטנה שבאותה תקופה קראו לה "בית חולים".

בתקופת ילדותי נהריה הייתה מושבה קטנטנה. במרכזה יש את הגעתון – נחל הזורם אל הים (לאחרונה מציף את הרחובות). גרנו במרחק שני בלוקים מהים והיינו מבלים הרבה מאוד זמן כילדים בים. היינו לובשים בגד ים וכפכפים והולכים לשם. הורי, שהיו עסוקים מאוד, בכלל לא ידעו רב הזמן איפה היינו. היינו עושים הרבה שטויות בים. אהבתי גם לדוג בים עם שנורקל ולדוג עם צלצל אף כי לא הייתי מאוד טוב בזה.

בילדותי

לבית הספר היסודי שאליו הלכתי קראו "בית ספר ויצמן". גם אימא שלך למדה בו שנים אחר כך. בהתחלה הוא היה בית הספר היחידי בנהריה. אחר כך, כשהוסיפו עוד שיכונים לעיר והיא גדלה הוסיפו עוד בתי ספר יסודיים. סבתא שלך, עברה לעיר מהקיבוץ באמצע שנות ה-50, והיא הגיעה לאחד השיכונים החדשים, לא במרכז העיר ולכן היא לא הייתה באותו בי"ס יסודי כמוני. התיכון שלמדתי בו הוא היה התיכון היחיד בנהריה (פעם עברו ישר מיסודי בו למדו בכתות: א-ח – לתיכון), היו בכיתה בערך 20 ילדים. סבתא הצטרפה אלי לכיתה בתיכון.

בתיכון הכי אהבתי ללמוד את המקצועות הריאליים – מתמטיקה ופיזיקה. היה לנו מורה לפיסיקה, סטודנט צעיר מהטכניון, שהכניס לנו את אהבת המקצוע. שנאתי ללמוד היסטוריה מכיוון שהיה לנו מורה נורא משעמם, אף כי אני אוהב היסטוריה. סבתא, לעומת זאת, אהבה יותר את המקצועות ההומניים – ספרות וכו'. לא למדנו לדבר אנגלית, רק לכתוב, לקרוא וספרות אנגלית. הדבר מאוד הפריע לי כשנסעתי לחו"ל.

אהבתי מאוד ספורט. היינו משחקים כדורגל בכל רגע אפשרי. אהבתי גם ריקודים, בילויים עם החברים ופעילויות בתנועה. בימי שישי היינו יוצאים למפגשי חברים, בהם היינו רוקדים  ריקודי עם. הייתי מדריך בתנועת נוער שנקראה "התנועה המאוחדת", שהיא מקבילה לנוער העובד והלומד.

הייתי בערך בן שש כאשר המדינה הוקמה. אני זוכר כילד קטן, עוד בתקופה לפני קום המדינה, שעזרנו להוריד ולהחביא מעפילים. היינו מושכים את הסירה אל החוף עם חבלים. העולים הגיעו עם מזוודות קטנות והיו מחביאים אותם מהאנגלים בבתים של אנשים מהקיבוץ, מכיוון שזאת הייתה עלייה לא חוקית, העלייה הבלתי לגאלית בתקופת העפלה.

פעם, כשהגיעה אונייה בשם 'האומות המאוחדות', אנחנו קיבלנו אחריות על משפחה עם שני הורים וילדה. לא החבאנו אותם בבית, מכיוון שהיו מחפשים בבתים. החבאנו אותם בשדה מתחת לעץ. פרשנו להם שמיכות בצל ושם הם ישנו. אני בתור הקטן ביותר הייתי מבקר אותם ומביא להם אוכל מכיוון שזה לא היה חשוד לראות ילד שמסתובב בשדות.

למחרת הגיעו השוטרים וחיפשו בבתים, אבל לא מצאו אצלנו אף אחד, כמובן. לאחר מכן פיזרו את העולים ברחבי הארץ.

בני זוג

הכרתי את סבתא בגיל 13 בבר מצווה של חבר. סבתא עוד לא למדה איתנו, כאמור, אבל היא כבר שמה עלי עין ו"לכדה" אותי. היינו ביחד כל הזמן, בתנועה, בפעילויות. והיינו זוג במשך זמן רב. לא התארסנו, אלא החלטנו פשוט להתחתן. זה כבר היה אחרי התואר הראשון אותו השלמתי לפני השירות הצבאי כעתודאי, ולאחר מרבית השירות הצבאי.

התחתנו במועדון הקצינים של חיל הים עם הרב של חיל הים. היה לנו ירח דבש קצרצר של כמה ימים באשקלון – לא היו אז טסים לחו"ל.

בשירות הצבאי

בהתחלה גרנו בשיכון לזוגות צעירים בקומה שמינית, בלי מעלית, בדירונת קטנטנה של מטבח וחדר. אחר כך חזרנו לבית הישן ששם גדלתי ומשם המשכנו לחו"ל.

אילת, בתי הבכורה, נולדה בשנת 1966, שנה אחרי שהתחתנו.

עבודות והמשך החיים

עוד קודם לגיוסי, למדתי לימודי הנדסה כימית במסגרת העתודה. בצבא עבדתי במספנה של חיל הים. היינו צריכים לחקור איזה צבעים מתאימים לצביעת הספינות, להבין איך לנקות את דוודי הקירור של האוניות, ועבודות דומות. מבחינה מקצועית זה לא היה מאוד רציני. הייתי בסדיר בצבא עם משכורת נמוכה. לאחר שחרורי מהצבא עשיתי תואר שני בהנדסה כימית בטכניון.

אחרי התואר השני החלטנו לנסוע לארה"ב. בשלב הזה כבר היינו הורים לשניים – אילת ושחר, שנולד שנתיים אחרי אילת.

בארה"ב עשיתי גם תואר שני במנהל עסקים.

בתקופה ההיא היו ממעטים לטוס לחו"ל. פעם ראשונה שלי בחו"ל הייתה בנסיעה להולנד כחלק מהתואר בטכניון. עבדתי במפעל שהעסיק סטודנטים להנדסת כימיה. היה מאוד מעניין ובסוף הנסיעה עשינו טיול גדול באירופה עם חברים נוספים. היה מאוד מהנה.

לאחר התואר השני, עברנו לגור בארה"ב, כדי שאוכל לעבוד ולרכוש נסיון. הפרופסור שלמדתי אצלו בטכניון עשה פריצת דרך גדולה בתחום הפלסטיק והמחקר איתו הביא לי הרבה ראיונות עבודה בארה"ב. הייתה לי אנגלית גרועה ומעט מאוד כסף. בהתחלה רק אני נסעתי לארה"ב, בכדי לחפש עבודה ורק לאחר שמצאתי עבודה והתארגנתי (למצוא דירה, לקנות מכונית), סבתא הגיעה עם הילדים.

יש לנו הרבה חוויות מארה"ב – גרנו שם כמעט עשור. בהתחלה בניו-גרזי ליד ניו-יורק ואחרי שנתיים עברנו לפאלו אלטו ליד סן פרנסיסקו. נוצרו לנו שם חברויות נהדרות. האנשים שם והחיים שם מאוד פתוחים. היה לנו קשר נהדר שנמשך שנים עם זוג שנקרא קארל ורודה והקשר עדיין נמשך בין הילדים שלנו לילדים שלהם. הם כבר נפטרו, לצערי. טיילנו המון והם עזרו לנו מאוד, לדוגמא הם סידרו לנו שנקנה שם בית. היו לנו חיים מצויינים שם. לא נסענו לזמן קצוב, אבל תמיד ידענו שאנחנו רוצים לחזור ולגדל את הילדים בארץ. באמת, כשהודעתי על התפטרותי בעבודה בארה"ב, הם היו המומים מהעזיבה – הייתי אז אחראי על פרויקט גדול עם עתיד טוב, אבל לנו היה יותר חשוב לנו לחזור. אח"כ הייתי קצת במכון ויצמן ברחובות ואז עברתי לעבוד כמנהל מפעל בכרמיאל ועברנו לגור שם. בשנת 2010, לאחר שנים רבות בכרמיאל, עברנו לגור בכפר סבא, כי לא היינו צריכים בית גדול וכל הילדים כבר גרו במרכז.

כמובן, שבשנות חיינו בארה"ב נולדה שם טלי, אמך, שבלעדיה לא היה לנו אותך… 🙂

בהווה

עכשיו, אנחנו גרים בכפר סבא, בשכונת הפרחים. יש לי שמונה נכדים שאני מאוד אוהב (בעיקר את עדי שלי).

אני עובד בנושאים הקשורים לייצור פלסטיק ובשנים האחרונות גם הרבה במיחזור. בתחום שלי אני מומחה מוביל בישראל. הנסיון מארה"ב עזר מאוד כמובן.

הזוית האישית

הנכדה עדי: נהנתי מאוד לעבוד עם סבא שלי. נהנתי לחקור על התקופה ולמדתי הרבה. גיליתי הרבה דברים חדשים על שנות ילדותו ובגרותו של סבי.

סבא גדעון: רציתי להודות לעדידי היקרה שלי על שבחרה בי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי למפגש הדורות. הריאיון נתן לי הזדמנות להיזכר ולשתף גם אותה בחוויות מהעבר הכל-כך רחוק שלי. במיוחד התרגשתי לספר על אירוע העלייה ה"בלתי לגאלית" בחוף נהריה מלפני קום המדינה. באירוע זה, בו השתתפתי כילד בן 6-7, הסתרנו מהבריטים בביתנו משפחה שלמה, שלאחר מכן נקלטה בארץ. הסיור המשותף במסגרת התכנית, במוזיאון אנו, הווה השלמה מדהימה לזכרון זה.

תודה על ההתעניינות, ההקשבה, והזמן ביחד במיזם המדהים, ועדידי שלי אף יותר.

אוהב, סבא גדעון