מאגר סיפורי מורשת

סבא גדעון בורשטיין מספר:

נולדתי בתאריך 20.11.1945, בישראל, בבי"ח בלינסון, בעיר פתח תקווה המכונה אם המושבות. בזמן בו נולדתי, פתח תקווה הייתה עיר, מכיוון שבשנת 1939 היא הפכה להיות עיר. לפני שנת 1939, היא הייתה מושבה (מושבה הייתה בעבר צורת התיישבות כפרית ציונית, שהתבססה על בעלות פרטית על הקרקע, הבית והמשק).

גדלתי בכפר אתא, שכיום נקראת קריית אתא. הבית בו גרתי עד גיל שש היה צריף שהיו לו ארבע כניסות. מכל כניסה של הצריף היה חדר וחצי ומטבח בהם גרה כל משפחה (בסה"כ ארבע משפחות). השירותים והמקלחת לא היו בצריף, אלא מחוצה לו והם היו משותפים לכל ארבעת המשפחות.

הדברים הזכורים לי מההווי השכונתי בצריף הם: במלחמת השחרור, משפחתי ושלושת המשפחות הנוספות, היינו רצים למקלט חיצוני כששמענו אזעקות. יחסי השכנות היו יחסים טובים, אבל מאחר וגדלתי בתקופת הצנע בה לאנשים לא היה כמעט מה לאכול והיה מחסור במצרכיי אוכל בסיסיים ומחסור בבגדים, כל משפחה היתה עסוקה בהישרדות כלכלית. לדוגמא: היו נוהגים להעביר בגדים וספריי לימוד מילד לילד בשכונה היות ולא היה לכולם כסף לקנות ספריי לימוד ובגדים. בנוסף, לא היה ניתן לקנות נעליים חדשות לילדים ולכן הוריי ילדי השכונה והוריי, היו נוהגים לחתוך את קצה הנעל של הילד כדי שלאצבעות הילד יהיה מקום והנעל לא תלחץ לו ברגל.

בהיותי ילד שגדל בצריף, שיחקתי עם אחותי ועם ילדיי השכנים במשחקים שבנינו מארגזים, ובכדור שיצרנו מסמרטוטים.

מגיל 6 גדלתי בבית פרטי, שאבי בנה בקריית אתא. גודלו של הבית היה שניים וחצי חדרי שינה. השירותים והמקלחת היו בתוך הבית. השכנים לא גרו בקרבתנו, אלא בריחוק מסוים ולכן היה ריחוק בין השכנים. הוריי והשכנים היו עסוקים בהישרדות כלכלית. זכור לי שבימי שבת היו מגיעים חברים של הוריי לביתנו.

בהיותי גר בבית זה ,הייתי משחק עם ילדים מהכיתה ומהשכונה במשחקי תופסת, מחבואים, קלאס, 5 אבנים. בנוסף, הייתי נוסע באוטובוס עם חבריי לים.

הייתי תמיד חלק מחבורת ילדים, הייתי מקובל חברתית. היו לי מספר חברים טובים במיוחד, שאיתם הייתי משחק והשתתפתי איתם בתנועת הנוער בני עקיבא, היות וגדלתי במשפחה מסורתית. עד היום אני בקשר עמם.

הייתי תלמיד שקדן והיה לי חשוב להצליח בלימודים. אהבתי בעיקר את מקצוע ההתעמלות. הייתי ספורטאי מאוד טוב, התחרתי בתחרויות אתלטיקה בית ספריות ובתוך בית הספר. בית הספר בו אני למדתי היה בית ספר גדול, מטופח ויפה חזותית כמו בית הספר בו מתן לומד כיום. יחד עם זאת, בית הספר בו אני למדתי, היה יותר גדול מבית הספר בו לומד מתן והיו בו מספר מגרשים, בניגוד למגרש אחד שיש בבית ספר של מתן.

נהגו לחגוג יום הולדת במשפחתי באופן זה: הזמינו את ילדי השכונה לביתי, שרו שירי יום הולדת, שיחקו ואכלו עוגת יום הולדת וחטיפים. לא זכורה לי מתנה ייחודית מילדותי, אך זכור לי שהיו מקבלים כמתנת יום הולדת ספרי קריאה עם הקדשה אישית.

אני הילד הבכור בין הילדים במשפחתי. מאחר והייתי הילד הבכור במשפחה הוטלו עליי הרבה תפקידים כמו: שמירה על אחותי כשהוריי היו בעבודה, הגשת ארוחת צהריים לי ולאחותי, השתתפות במטלות הבית. יחד עם זאת, היותי בכור, זיכה אותי בכך שהוריי ראו בי ילד שניתן לסמוך עליו ולהיעזר בו. הרגשתי שאני עוזר להוריי גם במצבם הכלכלי כי לעיתים אבי היה לוקח אותי עימו לעבודות מזדמנות לצורך השלמת הכנסה כגון: בניית גדרות ומדרכות ועובדת אינסטלציה. יחסיי עם אחותי היו טובים, אחותי צעירה ממני בארבע שנים. אני לימדתי אותה לקרוא, לכתוב ולצייר וגם שיחקתי עימה במשחקי קופסא.

כאשר הייתי בגיל 13 החלטתי עם הוריי, שאלמד בישיבה מקצועית, במגמת דפוס, בירושליים. זאת, כדי ללמוד מקצוע שיפרנס אותי בחיי הבוגרים. הייתי בישיבה זו ארבע שנים, עד גיוסי לצבא. במהלך השהייה בישיבה המקצועית, הגעתי לביקורים בבית הוריי, אחת לשלושה שבועות. עקב כך, התגעגעתי מאוד להוריי ולאחותי ולא זכיתי להיות איתם הרבה בשנים אלו.

במהלך השירות הצבאי שירתתי בנח"ל תעשייתי בקו הגבול הירושלמי, מול עמדות הצבא הירדני (הלגיון הירדני) היות ירושלים הייתה חצויה (מדובר בשנים 1964-1962). כלומר, במסגרת השירות הצבאי הייתי לוחם וגם עסקתי בדפוס. השירות הצבאי התקיים רחוק מבית הוריי. במהלך השירות הצבאי הגעתי לבית הוריי, אחת לחודש, בערך. עקב כך, שהייתי בשירות הצבאי דפס וגם לוחם (השתתפתי במארבים, ביצעתי שמירות וכדומה), השירות הצבאי שלי היה מעניין, הרגשתי שאני עוסק בתפקיד משמעותי ותורם למדינה. הרגשתי סיפוק וגאווה רבה. בהמשך, כששירתתי במילואים, השתתפתי במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. השתתפותי במלחמות אלו כלוחם תרמו לי תחושת שייכות וגאווה, חשתי שמילאתי חובתי למדינה, ביחד עם לוחמים רבים נוספים.

לאחר השירות הצבאי התחלתי לעבוד כדפס בידיעות אחרונות – העיתון של המדינה ולימים נהייתי מנהל מחלקת הדפסה בידיעות אחרונות. תחום ההדפסה נבחר על ידי עוד בהיותי נער בן 13 היות והיה לי כישרון בציור ואמי כיוונה אותי לעסוק בתחום הקרוב לכך, כדי שאוכל להתפרנס מזה. אכן, בהיותי דפס ומנהל מחלקת הדפסה בידיעות אחרונות, הגשמתי את עצמי בתחום. עבדתי בידיעות אחרונות 47 שנים ברצף ,כלומר, מהיום שהשתחררתי מהצבא ועד הפרישה לפנסיה.

היו לי הישגים מאוד משמעותיים בתחום עבודתי: בעזרת כישוריי הובא ציוד הדפסה משוכלל וממוחשב מגרמניה ומאנגליה לארץ. הובלתי מהפך טכנולוגי חדשני בתחום ההדפסה, היות ובעזרת כישוריי עברה העיתונות הכתובה משיטת הדפסה של דפוס בלט (אותיות בולטות ביציקת פלטות עופרת), באמצעותה תמונות בעיתון הודפסו בשחור בלבד, לשיטת הדפסה בצילום, הנקראת דפוס אופסט (צילום ע"ג פלטות אלומיניום, צבע ומים), באמצעותה תמונות בעיתון הודפסו לראשונה בצבע.

בנוסף, במהלך השנים הקמתי שלוחות של עיתון ידיעות אחרונות, בראשון לציון ובצפון. מחלקת הדפוס אותה ניהלתי בצפון, זכתה בעזרת כישוריי בפרס בוושינגטון. כדפס וכמנהל הדפסה, הכשרתי דורות של עובדים בתחום ההדפסה והובלתי את איכות הדפסת העיתון בארץ להישגים משמעותיים.

 עובד מצטיין

בשנת 1968 נישאתי לאשתי היקרה שרה. את שרה הכרתי עוד בנערותי כשהייתי בגיל 17 ושרה הייתה בגיל 14. הכרתי את אשתי, כאשר הגעתי לבקר את חברי הטוב צביקה. היות ושרה אחותו של צביקה, פגשתי אותה לראשונה בביתם, הוקסמתי ממנה והתחלנו להיפגש. מאוד נהנינו להיות ביחד. נהגנו לשמוע תקליטים של מוזיקת שנות השישים. בנוסף, נהגנו לבלות בצפייה בסרטים ובהצגות.

בשנת 1967 הצעתי לשרה נישואין ע"י שיחה כנה בינינו, בה החלטנו שאנו מעוניינים להמשיך את חיינו המשותפים יחדיו. מאחר וגם אני וגם שרה גדלנו במשפחות דתיות, התארסנו לאחר חצי שנה במסיבה משפחתית בבית הוריה של שרה ולאחר כחצי שנה נישאנו, באולמי קריית מוצקין. זכור לי שהחתונה הייתה חתונה מאוד שמחה וזכור לי שרקדתי בחתונה וחבריי השיאו אותי על כתפיהם. לאחר החתונה נסענו לירח דבש בבית מלון בשבי ציון, ליד נהריה. המתנות שקיבלנו לחתונה היו בעיקר כלי אוכל וכסף שניתן לנו באמצעות צ'קים. המתנות לא ריגשו אותנו, אלא החיים ביחד ריגשו אותנו.

בתחילת נישואינו, גרנו ברמת גן, בדירה קטנה של 2.5 חדרים. בית זה היה בבית דירות, נעים וחמים וקשרינו עם השכנים היו מאוד טובים. אני פרנסתי את המשפחה, בעזרת עבודתי בידיעות אחרונות.  במהלך נישואיי לשרה, נהגנו להיפגש עם חברים, לאכול בבתי קפה, לראות הצגות והלכנו לראות סרטים באולם הקולנוע. תכונות החוזק שלי ושל שרה שמסייעים לנו עד היום בבניית הקן המשפחתי הינן: משפחתיות, סובלנות, רגישות, הערכה וכבוד האחד כלפי השני, שאיפה לקידום משפחתי ואהבת הזולת המאפשרת הבנה הדדית. יש לציין, שאני ושרה מגיעים לכל מקום יחדיו לאורך כל שנות נישואינו. זאת, עקב הקירבה הרבה בינינו.

כאשר הייתי בן 25 (אשתי הייתה בגיל 22), הפכתי להיות הורה לראשונה לבני רועי. בהיותי בן 27 (אשתי הייתה בגיל 24) הפכתי להיות הורה לבתי מיטל. כשנולדו ילדיי, הרגשתי שזכיתי להגשים את חלומי, היות והקמתי משפחה. לי ולאשתי היה חשוב להקנות לילדינו ערכים של : יושר, טוב לב, כבוד הדדי, אהבה לזולת באשר הוא והגעה להישגים אקדמאיים שבזכותם יוכלו לפרנס עצמם בכבוד. הקניית ערכים אלו הועברו על ידינו לילדינו, בעזרת שיח עמם על נושאים אלו, בעזרת מתן דוגמא אישית ובעזרת מתן תנאים אופטימליים כגון מימון כספי, שסייעו לילדינו להגשים את יכולותיהם ולממש עצמם.

ברצוני לציין, כי הערך החשוב לי מכל להעביר לילדיי ולנכדיי הוא: להיות אנשים טובים, שהולכים בדרך הישר. ערך חשוב נוסף, שחשוב לי להקנות לילדיי ולנכדיי הוא:  להיות קשובים ליושר הפנימי שלהם, גם אם הוא אינו תואם את דעתם של אחרים.

 סבא גדעון בצילום עם נכדיו

הזוית האישית

מתן: היה לי כיף לעשות את העבודה ולשמוע את סיפור חייו של סבי באופן אישי. הייתי מאחל לסבי, גדעון, עוד שנים ארוכות ויפות עם ילדיו ונכדיו ושתמיד יהיה לו טוב בחיים.

סבא גדעון: היה לי כיף לעבוד עם נכדי מתן, שהוא חלק מדור ההווה ודור העתיד. מבחינתי היה לי כיף להיזכר בעבר, בביוגרפיה, בכל החיים ואיך שהם היו בעבר לעומת ההווה. אני מאחל למתן שיצליח, שיגיע להישגים, שימשיך כמו שהוא ושיהיה מאושר.