מאגר סיפורי מורשת

שמי גדי. נולדתי ב 26 אפריל 1945 בחיפה ועד גיל 5 גרתי בישוב שאינו קיים היום ושמו עיר גנים, שאינה עיר ולא היו בה גנים… היה זה בשבוע האחרון של מלחמת העולם השנייה וכניעתה של גרמניה הנאצית. השם שנתנו לי הוריי, דורה ויצחק פינקלשטיין, היה גד על שם שבט גד שהוא גם סימן למזל טוב.

עם בן-דודי דן בשלג של 1950

בית הספר הראשון שלי היה בית ספר "הלל" שאח"כ נקרא "ליאו בק" ובשמו זה הוא קיים גם היום. בכיתה ז' עברתי לבית הספר "הריאלי העברי" עד סיום לימודי, בשנת 1963.

למדתי במגמה המזרחית שהשפיעה בהמשך על הקריירה הצבאית שלי. הייתי פעיל בתנועת "הצופים" – מדריך, רשג"ד (ראש גדוד) ולבסוף הייתי גם מרכז השבט. הצופים היו הבית השני שלי.

בתיכון הייתי פעיל גם בתחומים החברתיים בבית הספר ובשנה האחרונה נבחרתי לשמש ראש מועצת התלמידים של בית הספר ועמדתי בראש ההכנות למסיבת הסיום. אין ספק שהשילוב בין בית הספר הריאלי, שחינך לערכים אנושיים ולאומיים ותנועת הצופים, שחינכה לערכים של חברות ועזרה הדדית עיצבו את אישיותי לכל חיי.

בשנת 1966 נישאתי לסימה אותה הכרתי בשירותי הצבאי באילת, נולדו לנו שלושה ילדים: איל, טל ומיכל ושמונה נכדים. סימה נפטרה מסרטן בשנת 2001 והתחתנתי בשנית עם נילי שאותה הכרתי בעת ששירתי בלשכת הרמטכ"ל. לנילי שלושה ילדים – שרון, גיל וטלי וארבע נכדות. אנו מאושרים עם שישה ילדים ושניים-עשר נכדים ומתגוררים ברמת השרון.

אני עם סבתא סימה ז"ל

כשלושים שנה שירתי בצבא בתפקידים רבים ומגוונים שרובם בחיל המודיעין. פרשתי מהשירות בשנת 1995 בדרגת תת אלוף (תא"ל). תפקידי האחרון היה ראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון.

בעת שירותי הצבאי

השירות הצבאי היה בשבילי דרך חיים ושליחות יותר מאשר מקום עבודה רגיל. מבין הדברים הרבים שעשיתי והיית מעורב בהם אתמקד באחד: מלחמת יום הכיפורים בלשכת הרמטכ"ל.

ביולי 1973 התמניתי לתפקיד שליש הרמטכ"ל. תפקידי היה לסייע לרמטכ"ל, רב אלוף דוד אלעזר (דדו) ז"ל בלשכתו ומחוצה לה. היינו שלושה עוזרים לרמטכ"ל – ראש הלשכה (רל"ש) אבנר שלו, מזכירת הרמטכ"ל אסנת מרדור ואני. בתאריך 6 אוקטובר 1973 פרצה המלחמה, ועד סופה לא יצאתי מ"הבור" – מוצב הפיקוד של צה"ל, פרט לגיחות עם הרמטכ"ל, עד לסיום המלחמה ב 24 אוקטובר 1973. הייתי במוקד קבלת ההחלטות הגורליות של ניהול המלחמה, הייתי עד להתלבטויות וסיכמתי דיונים עם שר הביטחון משה דיין וסגל הפיקוד העליון בחדרים מתחת לאדמה, ספוגי עשן, צפופים וללא תנאים מינימליים. זו הייתה הפעם הראשונה ש"הבור" שימש לפיקוד על מלחמה ארוכה וגורלית. הייתה זו המלחמה הגדולה בתולדות ישראל מאז מלחמת העצמאות בשנת 1948.

נכחתי בדיונים שבהם שר הביטחון דיין, אגדת ביטחון, דיבר על "חורבן הבית השלישי", קיבלתי דיווחים מהמוצבים הנצורים ושמעתי את הקולות לעזרה בקשר, עקבתי אחרי התקדמות הצבא הסורי ברמת הגולן עד כדי סכנה לכיבוש הכנרת. הייתי עד לוויכוחים האם ומתי לצלוח את תעלת סואץ, מתי לתקוף בסוריה, מה יעשה חיל האוויר ועוד ועוד. קיבלתי דיווחים על ההרוגים והפצועים במספרים שהיה קשה לעכל אותם. ימים ולילות שעשיתי כמיטב יכולתי כדי שלרמטכ"ל יהיו התנאים המירביים לקבל החלטות. תפקידי היה, בין השאר, לתעד את אותן החלטות, להפיץ אותן לגורמי הצבא ולעקוב אחר ביצוען. ימים ולילות ללא שינה שבהן נדרשתי לתפקד בקור רוח ובדיוק רב. רק שהסתיימה המלחמה אפשר היה לעכל את העומס שבו חיינו. כאשר הסתיימה המלחמה, נכחתי גם בשיחות לסיום הקרבות עם המצרים בק"מ ה 101, שם נפגש הרמטכ"ל עם מקבילו המצרי וסוכמו פרטי הפסקת האש.

בלשכת הרמטכ"ל, אני עומד שני מימין

הייתי בלשכה כאשר דדו חזר מפגישה עם ראש הממשלה גולדה מאיר וקיבל את תוצאות ועדת אגרנט, ועדת החקירה שהתמנתה לבדוק את המלחמה והטילה על דדו אחריות גדולה שבעקבותיה הוא התפטר. המשכתי עוד שנה עם מחליפו רב אלוף מוטה גור ז"ל שעסק בשיקום הצבא.

אמנם לא הייתי בחזית במלחמה אבל לוויתי מרחוק את גבורת הלוחמים ועשיתי כמיטב יכולתי כדי לעזור לניצחון במלחמה גורלית זו.

אני בתפקיד ראש המינהל האזרחי עם אריק שרון

היו עוד כמה פרקים משמעותיים בקריירה הצבאית שלי אולם זה השפיע יותר מכל על חיי.

הלקח שלי לחיים

מרבית חיי הבוגרים היו בשירות המדינה כחייל וקצין בצבא הגנה לישראל. השירות היה המשך לחינוך שקיבלתי מהבית ובבית הספר. המדינה היא נכס שיש לשמור עליו כל יום ולא רק בימי מלחמה. היא חובה שהוטלה עלינו ועל הדורות הבאים, חשוב לזכור זאת ועלינו לממש את אחריותנו יום יום בדרכים רבות, לא רק בצבא.

הזוית האישית

סבא גדי: העבודה המשותפת עם נכדתי תמר היתה מעניינת וחוויה מיוחדת עבורי.

הנכדה תמר: היה כיף לעבוד עם סבא ולמדתי עליו הרבה דברים חדשים.