מאגר סיפורי מורשת

שמי ברוך ריחני, נולדתי בעיראק. אני הקטן מבין תשעת אחיי: שישה בנים ושלוש בנות. חלקם עלו לארץ הרבה שנים לפני שנולדתי. ההורים שלי, אליהו ורחל, התחתנו בגיל מאוד צעיר, אמי הייתה פחות מ- 15, היא נישאה בגיל 14, אבי היה בן 20. הוריי רחל ואליהו ילידי בגדאד, הם התחתנו בשידוך כי כך זה היה נהוג אז.

הוריי עלו איתי לארץ והמשיכו הרבה שנים לחיות כאן בארץ, הם המשיכו לחיות עד גיל מאוד מבוגר. אחיי נמצאים כולם בארץ, חלק בתל אביב, וחלק מסביב לה. כולם היו קשורים לעיר תל אביב.

ילדותי – מעיראק לתל אביב

נולדתי בעיראק, בעיר הבירה בגדאד. חיינו בשכונה שכולה שכונה של יהודים, זוהי שכונה שקשה מאוד לתאר אותה, היא כמו ערים עתיקות באירופה: סמטאות צרות, בתים צפופים. השכונה כולה הייתה כולה שכונה יהודית אבל גדולה מאוד. גדלתי בשכונה הזאת עד גיל 5, עד שעליתי לארץ. בילדותי גרנו בבניין ענק של ארבע קומות, הבניין נראה לי אז ענק וגדול, היו נכנסים אליו דרך שער גדול לתוך חצר פתוחה ממנה רואים את השמיים.

כשעלינו לארץ ישר עלינו היישר אל העיר תל אביב. הייתי כאמור הקטן במשפחה ושאר האחים עלו לפני שעליתי לארץ בעלייה בלתי חוקית. רובם התיישבו בתל אביב. כשעלינו לארץ בשנת 1950 לקחו אותנו מהמעברה לצפון תל אביב אל רחוב ארלוזורוב פינת בלוך. גרנו בתל אביב בשכונת סומל, שכונה ערבית שננטשה על ידי הערבים בזמן מלחמת העצמאות.

גרנו בבית גדול בן שתי קומות, הבית ישב על גבעה והיה במקום מאוד יפה. מאחורי הבית היה פרדס גדול. במשך השנים פיתחנו את כל האיזור והייתה לנו גינה גדולה בה גידלנו פירות, ירקות ופרחים. לא היינו צריכים לקנות פירות וירקות וגם היה קשה לקנות – הייתה תקופת צנע בארץ. בשנת 1951 התחלתי את כיתה א' ולמדתי בבית הספר הקליר, ששכן ליד עיריית תל אביב כיום, ברחוב הקליר. לידו היתה שכונה ערבית והייתה בריכת הדסה, וגן חיות. כאמור, זו הייתה תקופת צנע וקיבלנו מוצרים בהקצבה – ליטר שמן, מספר ביצים, קילו קמח וכו'.

סיפור העלייה לארץ

בתקופת מלחמת העצמאות בשנים 1947 – 1948, חיו היהודים בבבל, עיראק. היהודים היגרו לבבל בתקופת חורבן בית המקדש הראשון והשני, כשטיטוס היגלה את היהודים מירושלים לבבל, והיהודים חיו בבבל אלפיים שנה עד סוף שנות ה – 40 ותחילת שנות ה- 50. הם פיתחו קהילה מאוד מפותחת, וכמובן את התלמוד הבבלי שהומצא על ידי חכמי בבל שהיו גאונים בתורה. בזמן מלחמת העצמאות, הערבים בעיראק התחילו לעשות צרות ליהודים שם, פרעות: הרגו, שדדו, לקחו את הרכוש היהודי, והיה ממש קשה. יחד עם זאת, הם נתנו לנו אפשרות לברוח מעיראק – בלי רכוש, בלי זהב, בלי שום דבר, אל קפריסין. כמובן, חלק מהיהודים הצליחו לברוח דרך פרס או באמצעות מבריחים, כמו שאת האחים שלי הבריחו דרך הגבולות בעלייה בלתי לגאלית לארץ.

ההורים שלי התארגנו לעלייה ובשנת 1950 באו מטוסים בריטים שלקחו את העולים מעיראק לקפריסין. משם, לאחר שהיינו במחנה מספר ימים, עלינו לארץ הישר למעברה. היינו במשך מספר ימים במעברה והאחים הגדולים שלי באו ולקחו אותנו אל צפון תל אביב.

מקצוע ועיסוק

מאוד אהבתי את החינוך מילדותי, תמיד טיפלתי בילדים, תמיד הייתי בתנועות נוער, בצופים, בנוער העובד, הייתי מאוד פעיל. אז כבר מילדותי הייתי מדריך בהמון תנועות, כולל במרכזיים קהילתיים ולכן מיד עם סיום שירותי הצבאי, נכנסתי משנת 1963 עד 1966 לסמינר, למדתי להיות מורה ומדריך. תוך כדי הלימודים התחלתי לעבוד במרכז קהילתי וגם בבתי ספר כמורה לתנ"ך, להיסטוריה ולמתמטיקה. אבל מאוד אהבתי את העבודה במרכז קהילתי. מיד עם סיום לימודי בסמינר, התחלתי לעבוד במרכז קהילתי גדול ביפו. משם כעבור שנתיים, עיריית תל אביב קידמה אותי וקיבלתי ניהול במרכז קהילתי צהלה משנת 1965 עד 1972. עיריית תל אביב הציעה לי לנהל את המרכז קהילתי בשכונת נווה שרת בתל אביב, וכך משנת 1971 עד 1977 ניהלתי את המרכז הקהילתי שם ועבדתי בשכונה קשה ביותר. בשנת 1977 קיבלתי הצעה מעיריית תל אביב לנהל את המרכז הקהילתי "לב יפו" שבו התחלתי לעבוד בשנת 1963 כסגן מנהל, זהו מרכז ענק, בו עבדתי עד יצאתי לפנסיה בשנת 2005.

חפץ מיוחד העובר במשפחה 

יש לנו במשפחה חפץ מיוחד העובר בין הדורות: כוס של אליהו הנביא. הכוס עשויה מכסף טהור, יש בה צלחת מעוטרת, יש בה גביע ויש מכסה לגביע. הכוס הזו של אליהו הנביא כבר נמצאת הרבה דורות במשפחה. היא נוצרה בעבודת יד לפני מאות שנים, כך פעם היו הצורפים עובדים בעבודת יד, עשו את הכוס הזו כמלאכת מחשבת: היא מעוטרת, היא יפה, והיא משמשת אותנו עד היום בקידוש בערב שבת, וכמובן בחגים. הכוס יפה מאוד.

הכוס שעוברת המשפחה

משפחתי

אני מאוד אוהב ילדים ובמיוחד את הנכדים שלי, שאני מבלה איתם כמה שיותר. חלק מהנכדים שלי גרים קרוב אלי בחולון, חלק ברמת השרון והנכדה הקטנה בראשון לציון. לפחות פעמיים בשבוע ולפעמים גם ארבע פעמים אני מבלה משעות הצהרים עד הערב עם הנכדים. אני לוקח את עומרי ויחד אנחנו נוסעים פעם לראשון לציון ופעם לרמת השרון ומבלים כולנו יחד. מלבד זאת בשעות הבוקר המוקדמות אני עוסק בספורט.

הזוית האישית

סבא ברוך: נהניתי מאוד להיזכר בזכרונות ולספר על הילדות ועל החיים שלי. בנוסף, נכדי המקסים הקשיב וכתב את סיפורי והיה לנו כיף גדול.

עומרי הנכד המתעד: נהניתי מאוד לשמוע על סיפור העלייה של סבא, על כל חוויותיו בארץ ועיסוקו המקסים בחינוך וניהול. למדתי וגילתי עליו הרבה.