מאגר סיפורי מורשת

שמי בוריס גרומן, נולדתי ב1961, בעיר שנקראת בלצי במולדובה.

היינו משפחה מאוד גדולה שם, וגרנו כולם באותה העיר אז תמיד היינו נפגשים, אני זוכר הרבה אירועים משפחתיים משותפים, כל פעם בבית אחר. במפגשים היינו שרים ואני הייתי מנגן על אקורדיון, והיו עוד בני משפחה שהיו מנגנים על כלי נגינה נוספים. אני למדתי בבית ספר ולמוסיקה, ואחרי בית ספר הרגיל הייתי כמעט כל יום, הולך לבית ספר למוזיקה, או שהייתי הולך לסבתא שלי. האקורדיון היה ענק, ובתור ילד הייתי סוחב אותו על הגב, והוא היה מגיע לי עד הברכיים.

הייתי בן שתיים עשרה וחצי כשעלינו לארץ. ההורים לא סיפרו לי על הכוונה שלהם לעלות לארץ, והיה צריך לשמור את זה בסוד, כדי שהסביבה לא תגלה ותתנגד. כי לעזוב את רוסיה היה נחשב לבגידה. אני לא ידעתי, ההורים לא סיפרו לי כביכול כדי להקל עלי.

בחודשים הראשונים של כיתה ו' או ז' בכלל לא הלכתי לבית ספר, ולא למדתי, כי ההורים שלי חששו שאני אלך ויקרה לי משהו. לא חשבתי שמשהו מוזר עומד לקרות. בכלל לא חשבתי בכיוון. הייתי עסוק בדברים שלי, שחקתי בשכונה עם החברים והזמן עבר מהר.

ואז ב – 1973 עלינו לארץ. אני לא זוכר שראיתי את ההורים שלי אורזים לקראת העלייה לארץ.

במולדובה הייתה אנטישמיות בולטת באותה תקופה. לא אהבו מי שהוא יהודי, הייתה לי מורה יהודייה שאיתה היה לי כיף ללמוד. אבל הייתה לי מורה אחרת לא יהודייה שממנה קיבלתי יחס פחות טוב. הייתי חוזר מבית הספר ברגל, זה היה מרחק של  2-3 ק"מ שלקח לי בערך שעה.

במולדובה הייתה לנו כמו להקה. אחי שמואל שגדול ממני בשלוש שנים היה מנגן על גיטרה, והיה לנו שכן שהיה מתופף, אני הייתי עם אקורדיון והיינו מנגנים יחד.

לא היו חוגים כמו שיש היום, היה מועדון עם שולחן פינג פונג. אני לא כל כך עשיתי ספורט והיה לי בעיקר את הנגינה. הייתי משחק עם חברים, ואהבנו להציק לשכנים, היינו דופקים להם בדלת ובורחים.

כשעלינו לארץ היה קשה אבל אני חושב שקיבלו אותנו מאוד יפה פה בארץ. בבית הספר היו עוד כמה עולים חדשים, ולקחו אותנו בנפרד ולימדו אותנו יחד עברית. התחברתי מהר והיו לי חברים בשכונה שהייתי משחק איתם.

בשנות ה70' היו המון עולים חדשים בארץ ישראל, שעלו מכל מיני מדינות וזה לא היה חריג למזלי.

כשהגענו לארץ בסוף ספטמבר 1973, מלחמת יום כיפור פרצה, כל מדינות ערב איחדו כוחות סביב ישראל, ופתחו במלחמה בו זמנית מכל הגבולות כמעט. בערבים הייתה 'הדממה', אסור היה להדליק אורות עם תריסים פתוחים, כי באותה תקופה פחדו שמטוס יכול לטוס ולראות בדירות אורות, וכך לכוון ולפגוע באזרחים. היינו מסתובבים ברחוב והיינו צובעים בצבע כחול את הפנסים הקדמיים של המכונית, ומשאירים חריץ דק של אור מאותה הסיבה, כדי להתגונן מפני התקפה של מטוסים של האויבים. בזמנו היה מקלט משותף בשכונה, או מרתף בבניין.

הזווית האישית

רום: נהנתי להיות בקשר עם סבא, כי אנחנו לא נפגשים הרבה, וזו היתה הזדמנות להיות בקשר איתו. ובעיקר נהנתי מהפגישה במוזיאון "אנו".