מאגר סיפורי מורשת

משפחת צימרמן

סבא אלכס (סבא שלי), נולד בארץ, הילד השני והצעיר ביותר. הוריו עלו מגרמינה לארץ ישראל שאז עוד הייתה פלסטינה, בשנת 1935. יותר מעשור לפני שנולד סבא שלי. הם התיישבו בקיבוץ גבת בעמק יזרעאל, שם נולד סבא.

הוריו של סבא אלכס ממייסדי קיבוץ גבת

יצחק וסוניה צימרמן, פירוש השם צימרמן הוא בנאי. יצחק וסוניה הכירו בקיבוץ הכשרה (לחקלאות) של אירגון "החלוץ" בצפון צרפת, קרוב לגבול לוקסמבורג. במשך שנת הכשרתם הכירו והחליטו להתחתן. מכיוון שלא היה בקיבוץ ההכשרה רב שיחתן אותם בחתונה יהודית, הם נסעו לעיר הכי קרובה, לוקסמבורג-סיטי, והתחתנו בבית הכנסת הגדול בעיר. מקיבוץ ההכשרה הם עלו לארץ ישראל והגיעו לקיבוץ גבת עם עוד ארבעה חברים מההכשרה.

סבא רבא שלי, יצחק נולד בשנת 1906 בכפר קטן בשם מכרניך במחוז שנקרא אייפל סמוך לעיר הגדולה דיסלדורף בגרמניה. יצחק למד בביה"ס בעיר דיסלדורף וחי אצל דודתו. כשהתבגר החל לעסוק במסחר שטיחים. אביו אלברט היה הקצב של הכפר והם היו המשפחה היהודית היחידה שם. יצחק היה הבכור בין ארבעת ילדי המשפחה, ששלושה מהם עזבו את אירופה לפני המלחמה וניצלו מהשואה. אלברט נפטר לפני המלחמה אבל אמו של יצחק, אנה, והאחות הצעירה הילדה, עם בתה הפעוטה, נספו בשואה.

סבתא רבתא שלי, סוניה נולדה בשנת 1908 בעיר הגדולה פרנקפורט על הנהר מיין בגרמניה. אביה יוחנן שהיה רב בהכשרתו, ואמה יונה (באידיש נקראה טויבע) הגיעו לגרמניה מהעיר הפולנית ויז'ניץ. האבא של יוחנן שימש רב בויז'ניץ. סוניה הייתה השביעית מבין תשעת הילדים. כשהייתה בת עשר נפטרו הוריה, שניהם באותה שנה, כנראה ממגפת השפעת הספרדית. היא וכל אחיה גודלו על ידי הקהילה היהודית. בבגרותה עסקה בטיפול בילדים עד החלטתה לעלות לאארץ ישראל והמעבר לקיבוץ ההכשרה בצרפת. מבין תשעת האחים, ששה עלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה והשלושה האחרים נספו בשואה.

ילדותו של סבא אלכס

כשסבא אלכס היה בן שבע הוא עבר עם משפחתו לקיבוץ החדש יפעת, שהוקם בעקבות הפילוג הגדול במפלגת הפועלים, במרחק של כקילומטר אחד מזרחית לקיבוץ גבת. לסבא אלכס אחות אחת, אורה, גדולה ממנו בתשע שנים, והיא חיה עדיין בקיבוץ יפעת.

סבא אלכס נולד בקיבוץ גבת שבעמק יזרעאל בצפון, בשנת 1947, להורים שהגיעו לקיבוץ מגרמניה עוד לפני מלחמת העולם השנייה. סבא היה הילד השני במשפחה והייתה לו אחות מבוגרת ממנו בתשע שנים שנקראה אורה. בעצם הייתה לו עוד אחות, מיקי, מבוגרת מעט מאורה ושתיהן למדו באותה כתה. בגיל הרבה יותר מבוגר, בערך כשהיה בן 13, למד סבא שמיקי הייתה ילדה מאומצת, כי ילדים נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה שהגיעו לקיבוץ אומצו ע"י משפחות בקיבוץ. ההורים אימצו את מיקי כי היא הייתה בערך בת גילה של אורה. כדי לדייק נוסיף ונאמר שמיקי לא הייתה בודדה לגמרי בקיבוץ כי הייתה לה אחות יותר מבוגרת שנקראה רותי, ודודה קלרה שהגיעה עם שתי בנות משלה – כולן ניצולות השואה בארץ הולדתן רומניה שנכבשה על ידי הגרמנים. כשהגיע סבא לגיל שבע הוא עבר עם משפחתו מקיבוץ גבת לקיבוץ החדש יפעת, כפי שספרנו לעיל.

כילד, היה סבא בבית התינוקות ואחר כך בגן. הגן בקיבוץ דומה לגן בכל מקום אחר, אבל בית תינוקות היה רק בקיבוץ. הילדים בכל קבוצת גיל בקיבוץ חיו ביחד במקום שנקרא אצלנו "הטיפול" או בית הילדים – בית שבו חיו הילדים בלי ההורים אבל עם המטפלת שלהם. הם נפגשו עם הוריהם רק בשעות אחר הצהרים עד שהלכו לישון. לקראת הלילה ההורים היו מביאים את הילדים בחזרה לבית הילדים ואחרי שהשכיבו אותם לישון השאירו אותם שם, עם כל החברים שלהם. בלילה שמרה על הילדים, ובעיקר על התינוקות, שומרת הלילה שדאגה לכל דבר. השיטה הזו של "לינה משותפת" כבר לא קיימת היום בקיבוצים כי הם עברו ללינה משפחתית אצל ההורים. הילדים בקיבוצים של היום הולכים מבית ההורים לבית התינוקות, לגן או לכיתה כמו כל ילד בכל מקום אחר, וחוזרים מאוחר יותר לבית ההורים. כשסבא היה ילד עדין הייתה נהוגה שיטת הלינה המשותפת עם המטפלת והגננת והמורה בשעות היום, ועם  שומרת הלילה בשעות השינה שעוברת בין כל בתי הילדים ומטפלת בהם. שיטה זו כבר אינה קיימת היום בקיבוצים.

באיזור גיל שבע עבר סבא עם הוריו ועם קבוצה נוספת של חברי קיבוץ לקיבוץ חדש שנמצא בסמיכות שנקרא יפעת. המעבר נבע מפיצול בעקבות מחלוקת בדעות במפלגה. הם התאחדו יחד עם חברים עם יוצאי חברים נוספים מקיבוצים אחרים.

באותו זמן, בכל קיבוץ היה בית ספר לילדי הקיבוץ עצמו בלבד.

כשהגיע סבא לכתה ז' חל שינוי גדול בשיטת הלימוד בקיבוץ שלהם, יפעת, כשהקיבוצים בסביבה החליטו להקים בית ספר אזורי לכל ילדי הקיבוצים הללו. בית הספר החדש הוקם ביפעת ונקרא "בית הספר האזורי העמק המערבי". הוא הוקם ע"י ששה קיבוצים, אבל כפי שהיה מקובל אז בקרב חברי הקיבוצים השונים, השתתפו במפעל החדש רק קיבוצים שהשתייכו למפלגה שלנו. בגלל זה גבת, בה נשארו חברים שהשתייכו למפלגה האחרת, לא השתתפה בהקמת בית הספר החדש. באופן דומה גם קיבוץ שריד שהיה מרוחק מיפעת כק"מ אחד בכיוון השני של הכביש, לא השתתף בבית הספר. ששת הקיבוצים המייסדים כללו את קיבוץ גַּלְעֵד שהיה מרוחק כשעה נסיעה מאיתנו וגם דָּבְרַת שנמצאת על הכביש מעפולה לכיוון טבריה, השתתפה. בית הספר החדש היה מיועד לילדי כיתות ז' עד י"ב והכיתה של סבא היתה המחזור הראשון שהשלים לימודיו המלאים בבית הספר החדש. המורים היו בעיקרם חברי הקיבוצים עם מעט מורים "שכירים" שהגיעו ממקומות אחרים.

אל אותו בית ספר חזר סבא מאוחר יותר, לאחר השלמת לימודיו האקדמיים, ושימש בו מורה לכימיה / פיזיקה / מתמטיקה במשך שנתיים, עד שהחליט לעזוב את הקיבוץ. בית הספר בו לימד סבא היה כבר שונה באופיו, כי "המחסום" המפלגתי כבר לא היה קיים, ונוספו לבית הספר ילדי קיבוצים שלא היו שייכים אליו בעת הקמתו. ילדי גבת כבר למדו באותו בית ספר, כמו גם ילדי קיבוץ בית קשת, ואחרים, וכן מעט ילדים מנהלל ומגדל העמק.

סבא לא שרת בצבא בגלל שחלה בילדותו במחלת הסכרת אותה הוא נושא עמו עד היום. לא גייסו אז לצבא נערים כאלה ולכן הוא פנה לעשות שנת שירות שלישית (שש"ש). בשנה זו הוא שימש מרכז שבט ומדריך בשבט הצופים בעפולה.

לאחר השלמת פעילות זו החל סבא את לימודיו בפקולטה לכימיה בטכניון. הוא נשלח ללמוד כימיה כמי שעתיד להחליף את המורה הוותיק לכימיה בבית הספר האזורי ביפעת. כדי לעמוד בתוכנית זו למד סבא גם במחלקה להכשרת מורים ואחרי ארבע שנות לימוד הוא סיים עם תואר ראשון בכימיה ותעודת מורה מוסמך בבית תיכון למקצועות המדעיים.

לא רק זאת, אלא שסבא גם הכיר בטכניון בחורה נחמדה שלמדה איתו שנקראת מיכל והם החליטו להתחתן. מאחר והיא היתה חיפאית והוא היה קיבוצניק, הם הסכימו שמיכל תעבור לקיבוץ יפעת לשלוש שנים, ואם אז תחליט שאינה רוצה לחיות בקיבוץ הם יעזבו אותו ביחד.

וכך היה. בתום שלוש שנים הם עברו לנהלל, לבית הספר החקלאי, בו המשיך סבא במלאכת ההוראה. מיכל למדה בטכניון לימודי תואר שני במדעי המחשב ומשסיימה אותם התקבלה לעבודה ברפא"ל. סבא למד גם כן לימודי תואר שני במדעי המחשב בטכניון. בשנות חייהם בנהלל נולד בנם הבכור ערן, הדוד שלי.

אחרי ארבע שנים בנהלל עברה המשפחה לחיפה. סבא החליט שאחרי שש שנות הוראה בתיכון הוא ימצא עבודה אחרת והתקבל לעבודה במחלקת המחשבים של חברת החשמל. כאן נולדה בתם אפרת ועם שני ילדיהם הם יצאו לשבתון בלימה, פרו, אשר בדרום אמריקה. את אותה שנת שבתון הם השלימו בקליפורניה שבארצות הברית.

המשפחה עברה לגור בקרית חיים וכאן נולדו שני ילדיהם הקטנים: ענת – אימא שלי ותומר. סבא עבר לעבוד גם הוא ברפא"ל. סבא וסבתא עבדו בחטיבות שונות ומרוחקות זו מזו ובעצם רק יצאו יחד בבוקר לעבודה, וחזרו – אם סיימו באותה שעה – יחד הביתה. בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת יצאה המשפחה, על ארבעת ילדיה, לשנת שבתון נוספת בברוקליין, הסמוכה לבוסטון, במסצ'וסטס, ארצות הברית.

סבא ואני התינוקת

משחזרו לארץ השלימו סבתא וסבא את בנית ביתם החדש בשכונת "בנה ביתך" בקריית ים ועברו לגור בבית גדול עם דשא רחב וגינה נפלאה.

החיים נמשכו בנחת. הילדים גדלו, שרתו בצבא, למדו – כל אחד בתחומו – נישאו (כולם לבני זוג מוצלחים ואהובים) והחלו להביא לעולם נכדים מתוקים לסבתא וסבא.

הבעיה היתה שהזוגות הצעירים בחרו כולם לגור ולחיות רחוק מהבית בקריית ים. בשלב מסוים, משהתברר שגם תומר לא יחזור צפונה, החליטו סבא וסבתא לעבור להתגורר בעיר הגדולה תל אביב. וכך, חיה היום המשפחה כולה בתל אביב עם נציגות נכבדה בתל מונד – מספיק קרוב כדי להיפגש בכל עת שרוצים.

קישור לתיעוד סיפורו של סבא אלכס

הזוית האישית

סבא אלכס: הזמן שהקדשתי על מנת לשבת עם נכדתי ולספר לה את סיפור חיי בצורה שלא נעשית בדרך כלל (ולא נעשתה עם הנכדים האחרים), איפשרה לי לבלות איתה זמן איכות השונה מכל בילוי משותף. זכרונות ילדותי הגיעו לעיניי ואזני הדס בסקרנות גדולה. ככל שפרטתי יותר, מצאתי את הדס נכדתי מבקשת לדעת יותר. הן על חיי והן על החיי הקיבוץ בשנים הראשונות למדינה. סבור אני שמטען זה שמסרתי לנכדתי לווה אותה גם בהמשך החיה וירחיב את השיח ביננו על השנים בהם סבה ומדינתה היו בתחילת דרכם.

הדס: הסיפורים ששמעתי מסבא אלכס על החוויות שלו כשהיה קטן ועל המשפחה שלו שלא הכרתי סקרנו מאוד ועניינו מאוד. למדתי המון ושמחתי לשמוע את הסיפור שלו. יש לי עוד המון שאלות ואני בטוחה שימשיך לספר לי כל דבר שאשאל.