מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1938 בעיר לודז' שבמרכז פולין.

שנה וחצי לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה וכל יהודי לודז' רוכזו בגטו. גטו לודז' היה ייחודי בכך שהיהודים בו עבדו כמו בכל עיר "נורמלית" ופרנסו את עצמם וכמובן, את הגרמנים.

בגטו הייתי בגילאי שנתיים עד שבע שנים, הורי עבדו אמי עבדה כרופאת שיניים במרפאה של הגטו, ואבי אף על פי שהיה מהנדס, הועסק בעבודות פשוטות.

המשפחה בפולין.

משמאל עומדת אמו של אלכס – רות 

הלכתי לגן יחד עם ילדים נוספים ומאחר והיה לי משעמם הרבה זמן, למדתי לקרוא וקראתי בצורה שוטפת בגיל חמש.

סבא אלכס מחופש לשוטר – צילום מגטו לודג' 

לקראת שנת 1945 שמענו את רעמי התותחים של הצבא הרוסי וקיווינו מאוד שהם יספיקו להגיע לפני שהגרמנים יצליחו לשלוח אותנו למחנה הריכוז.

בימים האחרונים שנותרו עד השחרור התחבאנו, כל המשפחה, בעליית גג של בניין נטוש. את המקום מצא דודי על ידי חיפוש בעשרות ביניינים שעמדו נטושים בגטו (בגלל שתושביהם גורשו קודם לכן למחנות ריכוז).

הייתי אז ילד בן 7 עם הורי, דודתי ,דודי ובן דודי הקטן, שהיה אז בן 4. להורי קראו רות והנריק. לפתע בן דודי התחיל לבכות בקולי קולות וכל יושבי עליית הגג נחרדו. אמי בקשה ממני שארגיע אותו במהירות, נשכבתי לידו והתחלתי לספר לו סיפורים על חיות שאותן הוא בכלל לא הכיר במציאות (כי בגטו אסור היה ליהודים לגדל חיות בית). הוא נרגע במהירות ונותר שקט. כעבור כמה שעות הגיעו הרוסים ושחררו אותנו.

 סבא אלכס עם בן דודו יוסי

במשך חמש שנים אחר כך חיינו בלודז' אני הלכתי לבית הספר העממי פולני שבו הייתי היהודי היחיד.

חיי היום יום בבית הספר לא היו קלים ומדי פעם הלכתי מכות עם בנים אחרים בעיקר בגלל יהדותי.

הורי ניסו להקל עלי והעבירו אותי לבית ספר אחר באותה העיר וגם רשמו אותי תחת שם משפחה פולני, אבל זה התברר להיות רעיון גרוע כי תלמיד אחר מאותו בית הספר עבר גם וכמובן גילה זאת. הרגשתי שהאדמה בולעת אותי ובאותו היום החזירו אותי הורי לבית הספר הישן. הייתי חבר בתנועת צופים יהודית בעיר והשתתפתי בפעולותיה. כל קיץ נהגתי לנסוע עם התנועה לקייטנות ביערות מרוחקים מאות קילומטרים מלודז' והיה כיף גדול.

בשנת 1950 עלינו ארצה. המסע היה ארוך: תחילה ברכבת עד איטליה ומשם באנייה פצפונת שקראו לה "עצמאות" עד חיפה. המסע בים ארך שבעה ימים, היה קשה ורוב האנשים "הקיאו את נשמתם".

יום בהיר אחד ראינו לפתע את הגגות הלבנים של חיפה על שיפולי הכרמל. המחזה היה מרהיב, כל האנשים יצאו לסיפון ובהתרגשות רבה שרו את "התקווה".

הגענו מחיפה לתל אביב ומאחר ולא הייתה לנו דירה התפצלנו: הורי גרו אצל קרובי אבי, ואני אצל דודתי. התחלתי מיד ללכת לבית ספר לכיתה ז'. ההתאקלמות שלי הייתה יחסית קלה בעיקר בזכות זה שידעתי לשחק כדורגל. תוך שנה השתלטתי על העברית בצורה טובה והייתי כאחד הצברים.

אחרי השירות הצבאי למדתי בטכניון שבחיפה וקיבלתי תואר של מהנדס כימיה.

בגיל 21 נסעתי ברכבת מחיפה לתל אביב וראיתי מולי בחורה יפהפייה חיזרתי אחריה 3 שנים ולבסוף התחתנו.

היום אני בן 78, נשוי לשרית, אב לשלושה ילדים בוגרים וסב ל 9 נכדים הכי מקסימים בעולם.

העשרה:

"הַתִּקְוָה" הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, ועד הקמתה היה הִמְנוֹנהּ של התנועה הציונית. ההמנון כולל, בשינויים קלים, את שני הבתים הראשונים מהשיר "תִּקְוָתֵנוּ" של נפתלי הרץ אימבר, אשר חובר בשנת 1878. מקור הלחן כנראה ממקורות עממיים, אך חובר למלל על ידי שמואל כהן. השיר שהתקבל כהמנון לאומי ביישוב ובתנועה הציונית משלהי המאה ה-19, נחשב להמנון מדינת ישראל מיום הקמתה, אך עוגן בחוק הישראלי רק כעבור 56 שנה, ב-10 בנובמבר 2004.

תשע"ו   2016