מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אלי בן סימון, נולדתי בשנת 1943 במזגו (אל ג'דידה), אשר במרוקו. ההורים שלי גם כן נולדו במרוקו, בשנת 1914. המשפחה שלנו מנתה עשר נפשות ומצבנו הכלכלי היה קשה מאוד. למדנו בבית ספר בשפה הצרפתית, מאחר שבאותה התקופה הצרפתים שלטו במרוקו. למדנו כל יום עד שעות מאוחרות, ולאחר מכן המשכנו ללמוד תורה.

כשהייתי בן 12, היו הפגנות במרוקו למען החזרת המלך שגורש, כתוצאה מכך התושבים הערבים החליטו לנקום ביהודים במקום בצרפתים. בסופו של דבר, הם שרפו לנו את הבית ונשארנו ללא קורת גג וכסף. לא היה לנו כלום, ישנו באולם ספורט שבו לנו כל האנשים ששרפו להם את הבתים.

לאחר שנתיים, בגיל 14, עברתי לגור בקזבלנקה (עיר מרכזית במרוקו) ולמדתי בבית ספר "אורט". למדתי שרטוט וחרטות עד גיל 17. לאחר שסיימתי את הלימודים אני הייתי התלמיד היחיד שקיבל תעודה ושר החינוך המרוקאי שהיה בתקופתי חתם עליה. לאחר שסיימתי את לימודיי בבית הספר, חזרתי למזגו והתחלתי לעבוד בתור חרט. לאחר מכן עברתי לגור בעיר רבאט עם אחי הגדול, ועבדתי בשרטוט.

בשנת 1960 הכרתי את אשתי, אסתר, במסיבה, היינו יחד משך מספר חודשים, אך היא נאלצה לעלות ארצה. חיכיתי להוריי שיעלו גם לארץ,  אך הם בסופו של דבר החליטו לא לעלות. בעקבות כך עזבתי את מרוקו לבד, ועליתי לארץ בגיל 19, ללא משפחה, כסף או היכרות קודמת עם ארץ ישראל.

כשהגעתי לארץ אחרי מסע ארוך, שמעתי את קולה של אסתר מחפשת אותי. אחרי כמה חודשים, כשהייתי בן 20 ואסתר הייתה בת 17, התחתנו. גרנו יחד עם סבי וסבתי, בדימונה. בזמן הזה, עבדתי בכור בדימונה בתור שרטט. אחרי זמן מה, החלטנו לעזוב את הבית של סבי וסבתי, ועברנו להתגורר בצריף. באותה התקופה, גייסו אותי לשירות מילואים בחיל חרמש. השתתפתי במלחמת ששת הימים, והגעתי עד לתעלת סואץ, זה היה מאתגר מאוד. לאחר מכן, נשלחתי לשירות מילואים בעזה, ועליתי על מוקש. יצאתי משם עם פציעה ביד, אבל הפציעה הייתה יחסית קלה. שאר חבריי היו נפצעו קשה או נפטרו. בנס ניצלתי.

לאחר המלחמה  חזרנו לדימונה והבאנו יחד ארבעה ילדים,  יהודה, דני, איריס וליאת (אימא של תמרי). עבדתי בכור האטומי בדימונה במשך 38 שנים, ובשנת 2000 בגיל 57, יצאתי לפנסיה. כיום, אני עדיין גר בדימונה, מאושר יחד עם משפחתי הגדולה ונכדיי, הנמצאים איתי בקשר קרוב כל יום. אני ואסתר אוהבים לפנק את הנכדים ולארח אותם.

זה הסיפור שלי.

תמונה מיום הולדת שמונים של סבי

הזוית האישית

סבא אלי: מאוד נהניתי להתראיין ולספר את סיפור החיים שלי. מאוד ריגש אותי להיזכר במה שהיה, גם בדברים הנעימים והלא נעימים שעברו עליי. אני גאה שהיה לי את האומץ לעלות לישראל ולהיות בין מקימי הכור האטומי בדימונה ולספר על תרומה זו שלי למדינה לנכדתי. כשסיפרתי את סיפורי לנכדתי, שוב נוכחתי לגלות שהגשמתי את עצמי לא רק בתרומה למדינה אלא גם בהקמת משפחה גדולה, מאושרת ועם ערכים טובים. המסר שלי לדור הצעיר זה תמיד להאמין בעצמכם וביכולות שלכם. השמיים הם הגבול – אין דבר שהוא לא אפשרי. זה המסר שאני משתדל כל הזמן להעביר לנכדיי וגם לתמרי.

תמרי הנכדה המתעדת: היה לי מאוד מעניין להקשיב לסבי ולגלות שהוא הספיק לעשות דברים רבים במהלך השנים. התרגשתי לשמוע כל פרט ופרט מסיפורו והתפעלתי מכך שהוא זוכר כל פרט קטן, למרות שעבר זמן רב מזמן התרחשות האירועים. הסיפור שלו מדהים אותי כל פעם מחדש, וגיליתי המון דברים חדשים. הופתעתי לגלות שהוא גם למד בבית ספר אורט ושהוא השתתף במלחמת ששת הימים. אני שמחה וגאה שסבי הגשים את עצמו בהקמת משפחה גדולה ובכך שהוא תרם רבות לביטחון המדינה. הוא בן אדם מיוחד בעיניי דמות לחיקוי וקבלת השראה. תכנית זו חידדה לי את הדברים החשובים בחיים והם ערך המשפחתיות, התרומה והנתינה ובכוונתי לאמצם.