מאגר סיפורי מורשת

העלייה והחיים במעברה

שמי הוא אליהו עטיה נולדתי בשנת 1946 בלוב בעיר טריפולי. הייתי כבן ארבע כשעליתי לארץ בעלייה לגאלית מלוב, עם אמי סבתי שתי אחיותיי ואחי, בשנת 1951. אני הקטן ביותר במשפחה, אבי נפטר שנתיים אחרי שנולדתי עוד כשהיינו בלוב.

כשהגענו לארץ הביאו אותנו הישר למעברה. החיים במעברה לא היו קלים, גרנו באוהלים לא היה חשמל, לא גז ולא מים. כדי להשיג מים נאלצנו ללכת לקיבוץ סמוך משם היינו לוקחים את המים בדליים. גרנו באוהלים כל המשפחה בלי שולחנות ורהיטים כלשהם. שרדנו בעיקר בזכות אמי, היא עבדה מהבוקר עד הערב ועשינו מה שיכולנו כדי לעזור לה. לאחר כמה שנים התחלתי ללכת לבית הספר את שיעור הבית הייתי עושה על הרצפה עם אור קטן של העששית. אחר הצהריים הינו משחקים בחוץ משחקים כמו: פורפרות, ג'ולות, מחניים ועוד.

החיים בישראל לאחר המעבר מהמעברה

בשנת 1960 (כאשר הייתי בן 14), עברנו לשיכון. באותו הזמן הייתי בטיול שנתי של כיתה ח', אז מיד אחרי שהטיול נגמר הלכתי לצומת נתניה ומשם לדירה החדשה. הדירה הייתה בת שניים וחצי חדרים בקומה השלישית, כאשר הגעתי לדירה, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מנורות העובדות על חשמל ומים זורמים בברזים.

המשכתי את לימודי בבית ספר מקצועי במגמת מסגרות. הייתי תלמיד מצוין עם ציונים גבוהים ומאוד אהבתי ללמוד, אך לא יכלו להשאיר אותי בבית הספר מעבר לכיתה י', מסיבות כלכליות וחוקיות. משפחות קבלו הטבות ללימודי ילדים, אבל רק לשני ילדים במשפחה יכלו לתת הטבות ללימודים, מכיוון ששני האחים שלי כבר קבלו את ההטבה ולמדו – אני נאלצתי לצאת לעבוד ולעזור לפרנסת המשפחה.

העבודה הצבא וחיי האהבה

התחלתי לעבוד במפעל למסגרות בניין ולאחר כמה זמן למפעל לייצור מנועי חשמל עד הצבא.

שירתי שלוש שנים בחיל הקשר. בסוף השירות חזרתי למפעל, שם הכרתי את אשתי לעתיד-רחלי. עבדתי שם קרוב לשנתיים ועברתי לעבוד בתעשייה אווירית. שמרתי על קשר עם רחלי דרך הטלפון ונפגשנו בחשאי במשך כמה זמן, כדי לא להכעיס את הוריה. ברגע שהקשר נעשה רציני יותר והוריה הכירו אותי, הייתה אהבה מאוד גדולה ביני לבניהם.

בתעשייה אווירית התחלתי כמבלטן, לאחר שנתיים מונתי לראש צוות. בשנת 1972, קיבלתי תואר עובד מצטיין ונסעתי לפגישה עם נשיא המדינה. בתקופה בה עבדתי, המשכתי והשלמתי את לימודי, הוצאתי תעודת בגרות וקיבלתי תואר הנדסאי מכונות. באותה תקופה אהבתי ליצור בעץ תמונות פורניר.

בית וילדים

בשנת 1971 הבת הבכורה שלי (אימא שלך, אורי), נולדה, כשעוד גרנו אני וסבתא בדירה קטנה בנתניה כשנה אחרי החתונה. אחרי שלוש שנים עברנו לדירת זוגות צעירים של שניים וחצי חדרים. שם נולדו לנו עוד שלושה ילדים. אחרי כמה שנים עברנו לדירה גדולה יותר בבניין ליד הדירה הקודמת, שם נשארנו עד לפני ארבע שנים שאז עברנו לדירה העכשווית (עדיין בנתניה) שלנו, בה אנו גרים היום רק סבתא ואני.

היום

היום אני בן 75, ארבעת ילדיי נשואים ויש לי שניים עשר נכדים. שניים מילדיי מתגוררים בחו"ל וסבתא ואני מבקרים אותם לפחות פעם בשנה. אני בפנסיה כבר עשור ואני נהנה מהתחביבים שלי, מהמפגשים עם החברים ובני המשפחה.

אני פותח את הבקרים בהליכה לים יחד עם סבתא, שם אנחנו פוגשים את החבורה שלנו, מתרחצים במים (גם בימות החורף). אני מאוד אוהב לדוג זה תחביב של שנים ועכשיו יש לי זמן חופשי לממש אותו. בנוסף אני רוקד עם סבתא ריקודי עם וריקודים סלוניים ואוהב לאפות עוגיות.

קטע קול של הריאיון בו מראיין אורי את סבא אליהו 

https://drive.google.com/file/d/16aWZKPGWMiD39MroX3btaI1CfvUg6ziE/view

הזוית האישית

הנכד אורי: העבודה עם סבי הייתה מהנה ומעניינת מאוד. למדת הרבה על הדברים שעבר, חווית הילדות שלו, איך התמודד עם קשיים, גדל והפך להיות מי שהוא היום, איש שאינו נכנע בקלות לקשיים כשהוא ניצב בפני אתגרים הוא לא מוותר עד שהוא מצליח.

סבא אליהו: זו אינה הפעם הראשונה שאני מספר לאחד הנכדים שלי על עברי, אבל גם הפעם כמו בפעמים הקודמות נהנתי להיזכר ולספר על כך לאורי. אורי ילד סקרן ששואל ומתעניין והיה נחמד להמשיך איתו את השיחה גם אחרי הריאיונות במסגרת התכנית.

סבא אליהו השתתף בתכנית הקשר הרב דורי בשנת 2014, ותרם סיפור נוסף למאגר. לקריאתו לחצו על הקישור: מסירותה של אם