מאגר סיפורי מורשת

שמי מעין, ואני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי. בחרתי לכתוב סיפור תיעוד על סבא שלי מצד אבא, אליאב עצמוני (סבא אלי). בחרתי את הסיפור של סבא שלי מפני שצריך לשמר את הזיכרונות והחוויות שלו. לפני שש שנים סבא שלי חלה באלצהיימר (דמנציה) – מחלה שפוגעת באופן הדרגתי בזיכרון ועוד. לכן לא יכולתי לראיין אותו, אז ראיינתי את הדודים וסבתא שלי. במשימה הרגשתי שאני לומדת על סבא שלי ורואה כי אנחנו די דומים (בתחביבים). זה הסיפור של סבא שלי:

השם שלי

"קוראים לי אליאב עצמוני ונולדתי בשנת 1945 בפלסטינה (א"י). קיבלתי את השם אליאב מכיוון שנולדתי אחרי מלחמת העולם השנייה וההורים שלי רצו לקרוא לי על שם סבא שלי, אבל לא ידעו אם הוא שרד את מלחמת העולם השנייה. לפי מסורת המשפחה שלנו (אשכנז) לא נוהגים להעביר שם של מישהו אם הוא עדיין בחיים. ולכן אבא שלי לקח את השם של דוד שלי (אליהו), הוסיף "אב", וככה יצא השם אליאב. בקצרה, כולם קוראים לי אלי.

איפה גדלתי

הילדות שלי הייתה מאוד קשה, מפני שנולדתי עם אסטמה ואחותי דליה הייתה צריכה לגרום לי לקחת את הכדור בלי ידיעתי, הייתי אמור לקחת כדור כל יום. בנוסף היא הייתה צריכה להאכיל אותי. גדלתי בשכונת מונטפיורי בתל אביב, אהבתי לשחק כדורגל. בית הספר היסודי שלי נקרא 'חשמונאים' ובית הספר המקצועי שהייתי בו נקרא מקס פיין. ההתנהגות למורים בביתי הספר פעם הייתה מאוד שונה מהיום, מכיוון שהיו קוראים למורים בשמות המשפחה שלהם. היו המון משחקים פעם שמשחקים אותם עד היום כמו: שחמט, דמקה, שש בש, וכדורגל.

שנות ה-20 שלי

כשהייתי בן עשרים, להקות המוזיקה הפופולריות היו הפלייטרס, צ׳בי צ׳קר, פול אנקה, ניל סדקה ומוסיקת דיסקו; תמיד אהבתי לרקוד, סוג הריקודים שהיה זה טוויסט, רוק אנד רול, סמבה, רומבה, סלואו וסלואו פוקס. אמצעי התקשורת והבידור בשנים האלה היו: טלפון ציבורי, מכתבים, גלויות, אירועים חברתיים, נקישה בדלת, ביקור אצל חברים, ביקור קרובי משפחה, ״להזדנגף״ שפירושו: לצאת למסע קניות ובילויים במרכז העיר, היינו מטיילים ברחוב דיזנגוף, יושבים בבית קפה, טיולים.

התחביבים שלי

הדברים האהובים עליי הם: לאסוף בולים, לפתור בעיות סודוקו, לשחק כדורגל, לרקוד ריקודים סלוניים, ללכת למכון כושר וגם אהבתי לטייל בטבע.

כיום ותקופת הקורונה

בתקופת הקורונה המשפחה שלי לא יכלה לטפל בי. המחלה שלי החמירה ובגלל זה עברתי לגור בבית אבות. כיום אני עוד גר שם, רק בלי זיכרונות.

סיפור עם מוסר השכל

כשהייתי בשנות הארבעים לחיי, בוקר אחד הייתי בדרך לעבודה והייתה סופת שלג ענקית ונסעתי בכביש המהיר, כאשר לפתע המכונית שלי החליקה על קרח. לפני שהמכונית שלי פגעה במכונית אחרת, פתחתי במהירות את חגורת הבטיחות ועברתי למושב השני כדי שהמכונית לא תפגע בגופי. בסופו של דבר המכונית פגעה בדלת שלי. מוסר ההשכל של הסיפור הוא שלפעמים אתה לא יכול לסמוך על הטכנולוגיה, ובמקומה אתה צריך לחשוב מהר ולהגיב לסביבה שלך. אם לא הייתי מגיב מהר ופותח את חגורת הבטיחות, הייתי נפצע קשה ואולי אפילו מת."

זה סיפור החיים בקצרה של סבא שלי, אליאב עצמוני.

הזוית האישית

מעין הנכדה המתעדת: במשימה הרגשתי שאני לומדת על סבא שלי ורואה כי אנחנו די דומים (בתחביבים). כמו כן, במהלך כתיבת הסיפור למדתי יותר לעומק את ההיסטוריה המשפחתית שלי מצד אבא.