מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי אלחנן ברודי. קראו לי בשמי משום השילוב בשם אלחנן: אל – חנן, ההורים שלי הודו לאל על הולדת הבן. נולדתי בקיבוץ הדתי לביא שנמצא בגליל התחתון ליד צומת גולני.

עד גיל 3 גרתי בקיבוץ לביא, ומגיל 3 גרתי במושב השיתופי משאות יצחק. הבית היה קטן מאוד עם שני חדרים ופינת אוכל בלבד. בחדר אחד התגוררו הוריי, ובחלק השני אני ואחי התגוררנו. המושב היה מושב קטן, בעל 80 משפחות בלבד. נהגנו לשחק במגרשים משחקי ילדות כגון גולות, קלאס חיי שרה וכו'. בקיץ נהגנו לעבוד חצי מהיום בחקלאות, ובחצי השני היינו מבלים בבריכת המושב.

בית ההורים

שם אבי שמעון, היה נגר במקצועו. בהמשך התקדם לתפקיד מנהל מפעל מכון תערובת (מפעל מזון לבעלי חיים). שם אמי תאה (השם העברי רבקה) הייתה תופרת במקצועה. אבא הוא יליד ברטיסלבה (סלובקיה היום). כאשר הנאצים עלו לשלטון, הוא ואחיו הנערים נשלחו לישיבה באנגליה ובכך ניצלו מאימת הנאצים. שמעון עבר בבגרותו הכשרה חקלאית של תנועת בני עקיבא, ואז עלה לארץ והיה ממקימי קיבוץ לביא. אמי תאה נולדה בגרמניה בעיר המבורג. הוריה שלחו את בתם היחידה לאנגליה ובכך גם היא ניצלה מהנאצים. בהמשך (לפני המלחמה) הוריה הצטרפו אליה. לאחר המלחמה גם היא עברה הכשרה בבני עקיבא ושם הכירה את שמעון, שהתחתנה איתו באנגליה ועלתה ביחד איתו. שם האח היחיד שלי הוא אמנון, שגדול ממני בשנתיים וחצי. הוא מתגורר במושב שלי, במשואות יצחק. היה לי קשר טוב עם הוריי, אבל הוא היה מבוסס בעיקר על דברים חומריים (ארוחות, משימות בית), לא הרבינו בשיחות על דברי עומק.

זכרונות ילדות

במשק היינו מחולקים לחברות, כשכל שנתון הייתה חברה. היה לנו מועדון שלנו, שבו הקמנו גינה יפה. היה לנו מדריך, ובשבתות ובאמצע השבוע היו לנו פעילויות. את רוב זמני הייתי מבלה ביחד עם בני חברתי. למדתי בבית ספר אזורי שפיר, שם למדתי בכל שנותיי חוץ מכיתה ט', שבה למדתי בישיבה. לא אהבתי את הפנימייה ולכן חזרתי לבית הספר. בנוסף למקצועות הרגילים, למדנו חקלאות. ביסודי הייתה לנו גינה שגידלנו בה ביחד צמחים שונים, בתיכון למדנו בחקלאות על בעלי חיים ונבחנו על כך בבגרות. במשק בחופשים התעסקתי הרבה בחקלאות, ואחרי הצבא עבדתי לתקופה בחקלאות.

היינו ילדים ממושמעים, ולכן לא היו עונשי משמעת משמעותיים. העונש היחיד היה להוציא מהכיתה תלמיד שמפריע. ביסודי ובחטיבה לא היינו צריכים ללבוש תלבושת אחידה, ובתיכון היינו צריכים ללבוש חולצה כחולה חלקה. היו טיולים שנתיים, בכיתה י"א, עבדנו כל הכיתה במשואות יצחק וגרנו בתנאי פנימייה. את הכסף שחסכנו, ניצלנו לשבוע בבית ספר שדה עין גדי וטיילנו באזור.

זכורה לי במיוחד תרצה שהייתה מחנכתי בכיתה ז'-ח'. היא הייתה מורה צעירה שאהבנו לשגע. היא הייתה קלילה וקיבלה זאת ברוח טובה. שמרנו איתה על קשר זמן רב אחר כך. אהבתי במיוחד את המקצועות הריאליים, ושנאתי את המקצועות ההומניים.

עד גיל התיכון, היינו כל שנתון חברה בפני עצמה. בגיל התיכון, כל שכבות הגיל מהמושב מכיתות ט'- י"ב הפכו לחברה אחת שמתראים ביחד. במסגרת זאת, יצאנו לטיולים ומסעות ניווטים. הכרתי את רחל בחברה שלנו. באחד הטיולים, התחלנו להיות חברים. היינו חברים ארבע שנים (מתוכן שנה אחת בבית ספר) ואחרי המלחמה התחתנו.

זכרונות משנות העשרים

בגיל 18 התגייסתי לחיל השריון. עשיתי טירונות ברפיח, ואחר כך עשיתי קורס מט"קים (מפקדי טנק). כאשר סיימתי את הקורס, ירדתי לסיני והייתי בחטיבה 401 ששירתה רק בסיני. שמרנו במשך שלושה חודשים עשרה קילומטרים מתעלת סואץ, ואחר כך התחלפנו עם חטיבה אחרת והיינו מאמנים צוותים חדשים במשך שלושה חודשים.

שבוע לפני מלחמת יום כיפור, הורגש מתח. היינו צריכים לחזור לשמור על התעלה בעוד שבועיים, ויצאנו לסיור מקדים להכנה. בסיור ראינו שהמצרים חופרים תעלה ומקיפים אותה בשקי חול. הדבר מראה על התכוננות המצרים למלחמה ושימש אותם במלחמה עצמה. בשבת לפני יום כיפור, הייתי בבית וסיפרתי לכולם שמלחמה עומדת לפרוץ.

ליד הבסיס שלנו, היה בסיס מילואים. עבדנו במשך יומיים כדי לחמש את כל הטנקים כדי שחיילי המילואים יוכלו להשתמש בטנקים מהר. ביום כיפור, נאמר לנו שהמצרים יפתחו במתקפה ב 18:30. בשעה 14:00, המג"ד שלנו כינס אותנו לחדר אוכל לתדריך לקראת המתקפה. באמצע התדריך, שמענו את הפצצות המצרים על ידי חיל האוויר המצרי שהפציצו את בסיסנו ואת בסיס המילואים. מיד הבנו שמלחמה פרצה. מיד רצנו לטנקים, ובמסגרת פלוגתית נסענו לתעלה. כבר בדרך, כ – 20 קילומטר מהתעלה, נתקלנו בכוחות אויב. בסוף המלחמה חצינו את תעלת סואץ והגענו לקילומטר ה- 101 מקהיר. רבים מחבריי לגדוד נפלו במלחמה.

סיפור יפה מהמלחמה ביחד עם חברתי רחל

לפני המלחמה, אמרתי לרחל שאנחנו יורדים לתעלות ואני לא בטוח מתי אחזור, וביקשתי ממנה ספר. היא נתנה לי את הספר מהספריה: "לחיות רציתי". במהלך המלחמה הספר נאבד לי, והספרנית ביקשה מרחל להחזיר את הספר. מכיוון שהספר נאבד ולא ניתן היה להחזירו, הספרנית הקפדנית אמרה לרחל שתקנה ספר חדש מכספה. לאחר חודשיים, החזירו לנו את הקיטבגים שלנו ושם מצאתי את הספר. רחל אמרה לספרנית "ראית? בזכות הספר שכל כך כעסת שנתתי לו הוא חזר חי, כי רצה לחיות".

נולדו לנו שתי בנות ושני בנים ואחד עשרה נכדים (ואני אחד מהם כותב את קורות חייו של סבי).

זה הסוד שלי

במשך זמן רב, לא הרבתי לדבר על המלחמה משום שהדבר העלה לי חוויות לא נעימות. כעת, כאן בפעם הראשונה פירטתי על חוויותי מהמלחמה לנכדי.

הזוית האישית

רון הנכד המתעד: היה לי מאוד מעניין לראיין את סבא, נחשפתי לסיפורים מעברו שלא הכרתי, הראיון חיזק את הקשר ביננו ונוצרה הזדמנות לשוחח על נושאים משמעותיים מעברו של סבא.