מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא אלברט אבו מספר לנכדתו מיכל

בבת מצווה של מיכל כהן נכדתי
חגיגות יומולדת 71 עם משפחתי הגרעינית
ציוני דרך מרכזיים מחייו של סבא

שמי הוא אלברט אבו, נולדתי בשנת 1952 במרוקו, בעיירה אוג'דה על גבול אלג'יריה – מרוקו. אבא שלי מאלג'יריה ואימא שלי ממרוקו. היות ומדובר בגבול, שם נפגשו ולאחר מכן התחתנו. הם גרו באוג'דה, הממקומת על הגבול, כאמור. הוריי, אליהו ואסתר אבו, הם בנים למשפחה ענפה וגדולה.

 

לאחר כשלוש שנים, בשנת 1955, היו מהומות במרוקו ונאלצנו לעזוב את מרוקו ולעבור לצרפת לעיר מרסיי. ממרסיי, אחרי חצי שנה בצרפת, הגענו לארץ. העבירו אותנו למעברה ומשם לעיירה שדרות שבנגב, באזור אשכול, שם גדלתי. 

בתקופת ילדותי לא היו משחקים כמו היום, מחשבים וטלוויזיה. היינו מייצרים ו/או מכינים משחקים, כמו לבנות בעצמנו קורקינט, לשחק עם גולות, עם עגו'אים. אלו היו המשחקים ששיחקנו בהם. היינו חבורה של חברים מאוד מגובשים. בעיירה כולם הכירו אחד את השני. 

חבר שאני זוכר במיוחד מתקופת ילדותי הוא יוסף רביבו. היה גר בסמוך אליי הביתה. חבר מאוד קרוב. היינו משתפים אחד את השני בחוויות משותפות. היינו מבלים יחד בכל המקומות: אשקלון, רמלה, תל אביב. התגייסנו יחד לצבא ביחד ונשארנו חברים עד היום, למרות שאחרי שהתחתנו אני עברתי לירושלים והוא נשאר בשדרות. למרות המרחק, תמיד שאנו נפגשים, אנו נשארים קרובים מאוד. מה שהיה מיוחד בו שהוא היה חבר שיח, ומאוד אמין. אפשר היה להתייעץ אתו על הכל. הוא חבר אמת. 

 

למדתי את השנים הראשונות בבית הספר באשכול, לאחר מכן, אחרי שמונה שנות לימוד, עברתי ללמוד בביה"ס אורט שנמצא בעיר באשקלון. הייתי נוסע כל יום משדרות לעיר אשקלון. אני זוכר במיוחד את המורה וייס, היא הייתה מורה למתמטיקה, והייתה ניצולת שואה. היא מאוד אהבה אותי וקיבלתי ממנה יחס מיוחד ואוהב. עוד מורה שאני זוכר הוא מורה בשם עמוס, מורה לחקלאות. היינו זורעים ואת כל התבואה היינו תורמים למשפחות נזקקות. החוויה הייתה חוויה מיוחדת. אנשים היו מודים לנו ומעריכים אותנו. אהבתי את ערך הנתינה. 

שירות צבאי והחיים הבגרים

התגייסתי לחיל השריון בשנת 1969, שירתי בסיני כארבע שנים. היה מאוד חם. היינו יוצאים אחת לחודש הביתה. לרוב בטיסה ברפידים/בסיני. במהלך השירות הצבאי שירתי במספר אזורים כמו המיתלה, התעלה, תעלת סואץ. לאחר השחרור התגייסתי להילחם במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 כמילואימניק כחצי שנה. זו הייתה מלחמה מאוד קשה ועקובה מדם שבמסגרתה איבדתי המון חברים מהגדוד 46 חטיבה 880 

לאחר השחרור מהצבא, בשנת 1972, למדתי נהיגה על אוטובוס והוצאתי רישיון נהיגה. התחלתי לעבוד באגד תל אביב. לאחר כחמישה חודשים עברתי לגור באילת והמשכתי שם לעבוד באגד באזור שארם א-שיח. 

כשחזרתי לבית הוריי בשדרות הכרתי באותה תקופה את אשתי חנה. הדוד שלה עבד עם אימא שלי בשער הנגב וכך הכירו ביננו. עם סיום המלחמה בשנת 1974, התחתנתי עם חנה. עברנו לגור בירושלים ליד ההורים של חנה. התגוררנו בקטמון ולאחר מכן עברנו לרוממה. נולדו לנו שישה ילדים: אלי, ליאת, ענבל, שי, גיא ולינוי. 

כיום יש לנו 18 נכדים: שגיא, הראל, נועם, מיכל, עידו, עופרי, ענבר, עומר, ליהיא, עמית, ליאור, איתי, אדל, אילאי, אבירם, אוראל, ליאם ואורי.  אני זוכר את האירוע האחרון של נכדתי מיכל כהן, בת מצווה. מאוד נהנינו אחרי תקופת הקורונה להיפגש עם כל המשפחה המורחבת באירוע משמח וחגיגי. אני היום מאוד מאושר מהילדים ומהנכדים, הם מאוד טובים ומשפחתיים, בעלי ערכים טובים מאוד. 

כיום אני פנסיונר. אני קם בבוקר, הולך להתפלל, אחר כך חוזר הביתה לאכול ארוחת בוקר עם חנה אשתי, הולך לסידורים ונפגש עם המשפחה. תקופת הקורונה עברה לא פשוט וזו הייתה תקופה קשה, שכן לא יכולנו להתראות ולחגוג את החגים יחד. 

התחביבים שלי הם שחייה, בצעירותי אהבתי כדורגל, לצפות בכדורגל, ולבלות עם המשפחה – הדבר הכי חשוב.  

מוסר השכל: לאהוב את האדם כמו שהוא. לא חשוב מהיכן הוא ואיך הוא נראה. 

הזוית האישית

מיכל הנכדה המתעדת: במסגרת התכנית הרווחנו זמן איכות נכדה וסבא. היה כיף לשמוע את סבא מספר על ילדותו, שירותו הצבאי והיכרותו עם סבתא.

מילון

גוגואים
גוֹגוֹאִים (נקראים גם: אג'ואים (בעגה ירושלמית), עג'מים (ברחובות), עג'וקים) הם גלעיני פרי המשמש, המשמשים למשחקי ילדים. משמעות המילה עַ'ג'וּ בערבית היא גלעין. הגוגואים קשיחים ועמידים, ניתן להפרידם מן הפרי בקלות ללא שיירי ציפה שתרקיב על פניהם, ולכן הם מתאימים למשחקים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לאהוב את האדם כמו שהוא - לא חשוב מהיכן הוא או איך הוא נראה “

הקשר הרב דורי