מאגר סיפורי מורשת

אני קנטור איתן סבא של איתי ומשתתף עמו השנה בתוכנית הקשר הרב דורי.

נולדתי בביה"ח בלינסון בתאריך 25.3.49. גדלתי ברמת-השרון שהייתה מושבה, הבן השלישי למשפחה חקלאית. רמת-השרון נקראה עם היווסדה עיר שלום ולימים הפכה לרמת-השרון.

אמי חוה ז"ל הגיעה לרמת-השרון בשנת 1921 בגיל שנתיים ולמדה בבית-ספר אוסשקין מחזור שני. אבי אמי (סבי דוב שוורצברג) היה הגגן הראשון ברמת-השרון, הקים את כל גגות הבתים ברמת-השרון.

גדלתי בבית פרטי בין שלושה חדרים והול. ישנו שלושת האחים בחדר אחד. בחצר גידלנו כלב, היה לנו לול תרנגולות לביצים ומדגרת אפרוחים וכילד, בזמני הפנוי עזרתי באסוף הביצים. ברמת השרון היו אז רפתות, דירים ולולים. אמצעי התחבורה העיקרי היה סוס עגלה. יחסי השכנות היו מצויינים, כולם הכירו את כולם, היינו כמשפחה אחת גדולה.

אהבתי לשחק כדורגל ופינג פונג שולחן. היו לי חברים טובים ואנחנו בחברות טובה עד עצם היום הזה. הייתי חבר בתנועת הנוער העובד, יצאנו לטיולים. בבית הספר, הייתי תלמיד חרוץ מאוד, לא היה לי מקצוע מועדף. היה לנו כבוד למורים, היינו תלמידים ממושמעים.

לא זכור לי שחגגו לי ימי הולדת, זה לא היה נהוג אז. נהגו לחגוג לבר/בת מצווה, המתנה המועדפת הייתה ספרים. בבית הייתי הצעיר מבין אחי, לא זכור לי שמקומי בין האחים זיכה אותי ביחס או מעמד מיוחד. היחסים בין אחי היו טובים.

תמונה שלי ושל סבא שלי 

למדתי בבית ספר גולן מכיתה א' עד ו', הבית ספר היה חדש ולא הכיל את כל הכיתות. כיתות ז' ו ח' למדו בבית ספר אוסישקין. רמת השרון הייתה מושבה, היינו רוכבים לבית ספר באופנים, מאחר ולא היו מכוניות היינו חוצים את רחוב סוקולוב במהירות, בשעות אחר הצהריים היינו נפגשים ברחוב ומשחקים במחבואים, תופסת ורוכבים על החמור שהיה לנו.

התיכון שלמדתי היה תיכון חדש ולא היו אוטובוסים לתל אביב. לכן הכנתי שלט ובו היה כתוב "לתל-אביב" ותושבי המושבה היו עוצרים לטרמפ, כך חזרתי מבית הספר הביתה. בחופשים היינו נוסעים לטיולים (ללא הורים) באוטובוס לסחנה ולכינרת. הנעורים עברו על בצורה נעימה וממצה.

כמו כן בשבתות ובחופשות עזרתי לאבי במשק העבודות הנדרשות. כמו: העברת צנרת ברזל, ריסוסים, השקיה, שתילה ועוד…

ביוני 1967 (אחרי מלחמת ששת הימים) התגייסתי לסיירת שריון 401. שירתי שלוש שנים, והשתחררתי כסרן. בשירות הצבאי כלל הרבה קורסים והתמחויות שמאוד היו יעילים לתפקידי.  כפי שציינתי בכל הזדמנת עזרתי לאבי משה ז"ל בעבודות המשק אחרי שחרורי מהצבא, נרשמתי ללמודי כלכלה חקלאית באונברסיטת ירושלים ותוך כדאי למודי עבדתי במשק (אבי נפטר) וסייעתי לאמי (חווה ז"ל).

כל ילדותי, נעורי ובגרותי דיימינתי את עצמי כחקלאי. לאחר לימודי הקדשתי את כל חיי עד עצם היום הזה כחקלאי. שנים לא מבוטלות עבדתי כשותף עם חקלאים מבוגרים. היום אני מעסיק עובדים תילאנדים ועובדים ערבים.

לפני שלוש שנים פתחנו נקודת מכירה שפעילה רק בימי שישי ובה אנו מוכרים את היבול שאני מגדל.

הזוית האישית

איתי: אני מסכם את החוויה שלי במהלך כתיבת הסיפור היא: רגש והתעניינות.