מאגר סיפורי מורשת

דוד שלי נועם גולדמן, אהב מאוד לשחק בילדותו בקרבות עם חיילים של ג'י איי ג'ו. סבתא אריאלה סיפרה פעם, שכשהיה בן 10 בערך, הוא אמר שכשיהיה גדול הוא ימות בצבא בתור חייל. אימא ואבא אומרים הרבה פעמים, שהחרדה הכי גדולה שלהם היא שיקרה לנו משהו, ושהדבר הכי נורא בעולם זה לאבד ילד.

בתאריך 9.8.2006 – סבא צביקה וסבתא אריאלה איבדו את בנם הצעיר נועם במלחמת לבנון השנייה, כשהוא בן 26 בלבד. נועם היה האח היחיד של אבא שלי, יזהר.

רב סמל נועם – אברהם גולדמן

נפל ביום ט"ו באב תשס"ו (09.08.2006) בן 27 בנופלו מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי כפר סבא

משפחת גולדמן היא משפחה של לוחמים, במלוא מובן המילה…

סבא שלי צביקה, היה רק בן 19 כשנלחם את מלחמתו הראשונה. הייתה זו מלחמת ששת הימים, שפרצה ביוני 1967. סבא היה טנקיסט בחיל השיריון בתפקיד טען. תפקידו של הטען להכניס את הפגזים לתוך התותח כשיש פקודת ירי, ואז התותחן יורה. כששאלתי את סבא האם אי פעם הייתה סכנה ממשית לחייו, הוא סיפר לי סיפורים שנשמעו ממש כמו מסרט אקשן. למרבה ההפתעה, המקרה הראשון התרחש הרבה לפני המלחמה הזו, כשהיה סבא תינוק בן שלושה חודשים בלבד.

קיבוץ יד מרדכי שבו נולד, שכן על גבול רצועת עזה. כשהכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה, פלש צבא מצרים לישראל בדרכו לכבוש גם את הקיבוץ. במסגרת מבצע חשאי לפינוי והצלת התושבים, הוברח סבא שלי עם אמו במשוריין (מכונית מכוסה לוחות פלדה) לקיבוץ גן שמואל.

אחריו, הוא סיפר איך בקרב באום כתף, במלחמת ששת הימים, נסעה הפלוגה שלו בתוך מתחם האויב המצרי. לפתע הופיע מולם טנק מצרי וכיוון את התותח ישר אליהם. בהוראת המפקד, סבא הכניס את הפגז לתוך הקנה והתותחן ירה, אבל הפגז לא יצא. הייתה תקלה. מפקד הטנק סימן מיד לטנק שמאחוריו לעקוף את הטנק של סבא, והוא הספיק במזל להשמיד את טנק האויב, ממש לפני שירה עליהם.

גם במלחמת יום כיפור, שש שנים אחר כך, מצא את עצמו סבא ברגעים של סכנת חיים. הוא היה אז כבר בן 25, ושירת כחייל מילואים בתפקיד סגן מפקד פלוגה שמורכבת מ-11 טנקים. לאחר שהצליחו לעבור את תעלת סואץ לכיוון מצרים, התרומם לפתע מתוך הסבך שנסעו בו, חייל מצרי, והשליך רימון לעבר סבא, שהיה מחוץ לטנק. הרימון הושלך מטווח מאוד קרוב. סבא הצליח להיכנס מהר פנימה, והרימון התפוצץ על הטנק. למרבה המזל, הוא רק נפצע קלות מרסיס ליד העין.

מאוד הסתקרנתי לדעת מה עבר בראשו של סבא באותם רגעים… אבל הוא הסביר לי, שברגעים כאלה של מתח בזמן לחימה, אתה פשוט מתפקד ופועל, ולא ממש מספיק לחשוב.

סבא שלי גדל בתקופה שבה הגנה על המולדת ועבודת האדמה היו ערך עליון במדינת ישראל. יותר מזה, הם היו הכרח של מדינה בראשית דרכה. לאחר שקיבוץ יד מרדכי, הקיבוץ שבו נולד, נחרב על ידי המצרים, לא היה לסבא ולמשפחתו לאן לחזור. הוריו רכשו משק במושב באר טוביה והפכו לחקלאים.

כבר בתור ילד, כשהיה בן שש, התחיל סבא לעזור במשק החקלאי, יחד עם שני אחיו. סבא מספר שלכל אחד מהם היו משימות קבועות. למשל: לאסוף ביצים בלול, לנקות את הרפת, להעמיס עגלות, להעביר את קווי ההשקיה ממקום למקום ועוד. העבודה במשק קדמה לכל דבר באותן שנים, גם אם זה גרם לכך שלימודיו של סבא בבית הספר נפגעו מעט, מפני שלא יכל להשקיע בהם כמו שרצה.

גם כשבגר והתחתן עם סבתי אריאלה, המשיך סבא בדרכו כחקלאי. סבתא אריאלה היתה בת למשפחת חקלאים מגרמניה, והיא רצתה להמשיך את המורשת שלהם בארץ. כך הגיעו למושב עין יהב שבדרום, מושב שרק הוקם עם מתיישבים צעירים. אבל זה לא היה פשוט בכלל. סבא וסבתא עיבדו במו ידיהם משק של 30 דונם ירקות: שתלו, קטפו, מיינו ושלחו לשוק הישראלי. במקביל גידלו שני ילדים קטנים.

מבחינה חברתית ותרבותית, עין יהב היה מושב טוב עבורם. הבעיה הייתה שהוא היה מרוחק מרחק שעה וחצי מכל עיר מרכזית. סבא גם מספר, בחיוך, שאם כבר היית פוגש חבר או שכן, כל מה שהיה לדבר עליו היה פלפלים…

לאחר שהמשיכו ועסקו מספר שנים בחקלאות גם מעבר לים, באי פורטו-ריקו, שבו ארצה והשתכנו בעיר כפר סבא. סבתא המשיכה ללימודים בתחום הפסיכולוגיה, ועסקה הרבה שנים בהוראה ואומנות. סבא נפרד מהעבודה הקשה בשדות, ועבר לעסוק בתחום מכירת אוכל למספוא.

נדמה כי הנתינה היתה תמיד שזורה בחייו של סבא, וחלק ניכר מהאישיות המיוחדת שלו. מותו של נועם במלחמת לבנון השניה, חיבר אותו עמוק לעשייה התנדבותית גדולה עוד יותר, שעיקרה עזרה לחיילים ולמשפחותיהם.

כאב שכול טרי, קיבל חיבוק גדול ועזרה מעמותת "משפחה אחת", וכבר שנה לאחר מכן, החל להתנדב בה בעצמו. במסגרת התנדבותו נסע סבא לבקר פצועים, עודד אותם, ליווה אותם ואת המשפחה בשיקום הארוך וגייס כספים למען אלו מן המשפחות שהיו במצב כלכלי ירוד. אפשר להגיד שבמשך השנים הפך סבא ל "בעל מקצוע בעזרה לחיילים". את אחת מתעודות ההוקרה המרגשות שלו ומגן על פעילותו קיבל על ליווי ועזרה מרובה לצנחן פצוע ולמשפחתו. סבא אומר שהוא מרגיש שיש פצועים שאם לא היה מלווה אותם, הם לא היו מגיעים לאן שהגיעו. זה מחמם את ליבו וגורם לו סיפוק רב.

במסגרת הנתינה שלו לקהילה המשיך להתנדב וליווה חיילים בודדים מ"הבית של בנג'י" ברעננה. אחד החיילים שסבא ליווה באופן אישי, הוא שריונר ששירת בחטיבה שבה שירת נועם. סבא תמך בו הרבה, ואפילו אירח בביתו, במשך שבועיים, את אמו שבאה לבקרו מאוקראינה. בהמשך, כשסיים החייל קורס קציני שיריון, גייס סבא כסף והטיס במיוחד את אביו לישראל, כדי שיוכל לזכות ולהיות במעמד המרגש.

במרכז קליטה ברעננה פגש גם זוג, חייל וחיילת, אותם הכניס לביתו והפך למשפחה עבורם – מארוחות משותפות בשבת ועד טקסי סיום קורס, ואפילו סיוע כספי כשהחליטו להתחתן ונקלעו לקשיים.

"אני חושב שאדם שנותן מקבל בחזרה הרבה יותר ממה שהוא נתן" כך סבא אומר, "האהבה שקיבלתי מהם והאהדה, שווים יותר ממה שהשקעתי. זה נותן לי מוטיבציה להמשיך".

באוגוסט 2006 יצא נועם כחייל מילואים בקריאת צו 8, מביתו של סבא שברעננה, אליו כבר לא שב. בארגז חפצים שהשאיר אחריו, מצא סבא קטע מרגש שכתב נועם על "נתינה". סבא ראה בכך מעין שליחות שציווה לו נועם ומכיוון שכבר עסק רבות בהתנדבות, זה רק חיזק אותו להמשיך בעשייתו ונתן לו עוד כוח.

באופן אישי אני יכולה להגיד שגם כנכדה שלו, אני זוכה ליהנות מהנתינה, הדאגה והאהבה שהוא מעניק לנו, הנכדים שלו, ומודה לו על כך מכל הלב. למדתי המון דברים חדשים ומרגשים על סבא בעקבות המסע לעבר השורשים שלי, ובעיקר הבנתי עוד יותר עד כמה שסבא שלי, צביקה גולדמן, הוא איש זהב.

הזוית האישית

אלמה: השתתפותי בתכנית הייתה מעניינת ומהנה. דרך העבודה זכיתי בזמן איכות נוסף עם סבי, ובהקשבה מלאה לסיפורו. על אף שידעתי שסבא הוא אדם שזורם בו רצון רב לנתינה, לא ידעתי עד כמה. הופתעתי לגלות עד כמה חייו של סבי מלאים במקרים וסיפורים שלא שמעתי מעולם. אני חושבת כי ללא העבודה, לא הייתי שומעת אותם במלואם אחד על אחד עם סבא.

הייתי רוצה לאחל לסבי שימשיך להיות אדם שהנתינה בוערת בו. אני מעריצה את התכונה הזו בו. אני מאחלת לו שימשיך לתת מכל הלב, ולקבל בחזרה. שימשיך לצעוד בדרך חייו המלאה פרחים ששתל לעצמו, דרך בה פורחים ערכיו ואמונותיו החזקות, ושימשיך להיות אדם (וסבא) אוהב ומחבק.