מאגר סיפורי מורשת

אלו הם חיי איזי שגב

שמי איזי נולדתי בתל אביב, בתאריך היסטורי. בתאריך 4/2/1950 באותו יום אמי סיפרה לי שירד שלג בתל אביב במשך שלושה ימים. נולדתי בבית חולים הדסה שהיה ממוקם ברחוב בלפור 8 בתל אביב.

הסיפור שלי מוקדש לזכר הורי יפה ושמואל ז"ל ולחמותי עליזה ז"ל.

תקופת הילדות

תקופת ילדותי זכורה לי כתקופה כלכלית קשה בארץ, כל משפחה חיה אז על קצבת מזון,תקופת הצנע בישראל,  שנקראה תקופת דב יוסף, שהיה השר הממונה על חלוקת המזון לאזרחים. כל משפחה בהתאם למספר הנפשות במשפחה קיבלה תלושי מזון שבעזרתן ניתן היה לקבל מצרכים בסיסיים.

בילדותי אני זוכר את מחלק החלב שהיה מגיע עם סוס ועגלה לשכונה. על העגלה היו כדים גדולים של חלב. הייתי מגיע עם כלי שאמי נתנה לי לאסוף בו את החלב. אני גם זוכר את מוכר הקרח שהיה מגיע יום יום ובעזרת כלי מיוחד הייתי לוקח חצי בלוק קרח ומניח אותו בתוך ארון קרח. אני גם זוכר את הפרימוס והפתילייה שבעזרתן אמי הייתה מבשלת לבני המשפחה. על מנת לכבס בגדים, השתמשו אז בפיילה מכיוון שלא הייתה מכונת כביסה.

גרתי עם משפחתי בשנים הראשונות, עד גיל חמש, בבית בקומת קרקע, בית שהיה משותף לכמה משפחות. היו בו ארבעה חדרים ובכל חדר גרה משפחה אחרת. החצר היתה משותפת לכולם, היה חדר שירותים אחד לכל המשפחות. בכל חדר היה מטבחון קטן וליד המטבחון היתה פינת רחצה (ברז עם צינור).

כשהגעתי לגיל חמש עברנו לדירת שיכון ביד אליהו, דירה של שניים וחצי חדרים, ושם גדלנו אני וארבעת אחיי: אני, אחותי בתיה, אחי אלי, אחותי שפרה ואחותי רונית. אני זוכר שבימי שישי אמי היתה שולחת אותי עם סיר התבשיל שהוכן לשבת, לקחתי אותו למאפייה בכדי לבשל את האוכל.

כשהייתי בכיתה א', הייתי נוסע לבד באוטובוס לסבתא שלי שגרה בחולון, ושם אמי הייתה מחכה לי עם אחיי ובילינו כל היום אצל סבתי שפרה. מה שעוד זכור לי שבאזור שגרתי בו היו הרבה פרדסים וצמחו שם כלניות בכל הצבעים. בסמוך לבית שלי הייתה גבעה שאהבנו, אני וחבריי לשחק בה – היא נקראה גבעת בטיח והיום זה נקרא פארק וולפסון. קראו לה גבעת בטיח, מכיוון שגדלו בה אבטיחים, סברסים אדומים ועצי שיקמה.

זכורה לי התקופה שאהבנו אני וחבריי לרדת לנחל איילון, שהיה בתחילתו של רחוב לה גרדיה הרחוב בו גרתי, נחל איילון שמקורו בהרי ירושלים ונשפך לירקון באזור פתח תקווה ומשם לים. לאורך גדת הנחל גדלו המון כלניות בכל הצבעים והמון קני סוף, שמהם נהגנו לעשות טיירות (עפיפונים). זכורים לי גם כל משחקי הילדות שהיינו משחקים בחוץ, מכיוון שבבית לא היו משחקים כמו מחשב, טלוויזיה, טלפון – לא היה כלום, ולכן שיחקנו בחוץ עם חברים.

זכור לי שהייתי בתנועת הנוער השומר הצעיר, ופעמיים בשנה היינו יוצאים למחנות עבודה בקיבוצים לקטיף של תפוחי עץ, בקיבוצים: דן, דפנה, סאסא, וברעם. השהות בקיבוץ הייתה מאוד כיפית בגלל שנסענו על טרקטורים ושחינו שם בבריכות השחייה שעוד לא היו, והאוכל בקיבוץ היה בשבילנו אוכל ממש מיוחד.

תקופת הצבא – השירות הסדיר

התגייסתי לצנחנים לגדוד 202 בחודש נובמבר שנת 1967, מעט לאחר מלחמת ששת הימים. תקופת השירות שלי בין השנים 1967-1970 נקראה גם מלחמת ההתשה, זו הייתה תקופת שירות מעניינת ומאתגרת בשבילי והיא כללה אימונים מפרכים והחזקת קו. האימונים התחלקו לשניים אימון חורף ואימון קיץ ואימוני צניחה.

בתקופה הזו הגדוד שלנו היה בסיני. רצועת עזה ובמוצבים לאורך תעלת סואץ, וגם הייתה תקופה שהיינו בבקעת הירדן שנקראה גם ארץ המרדפים ומכיוון שיום יום רדפנו אחרי מחבלים מארגון הפת"ח.

מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים החלה בתאריך 6.10.1973 בשעה שתיים בצהריים. כשהמלחמה החלה בשעה שש בערב באו מהצבא ולקחו אותנו אל בסיס מחסני החרום שלנו, ושם הצטיידנו בנשק ובציוד האישי של כל חייל. משם נסענו לסיני ונלחמנו, אני והגדוד שלי, גדוד 48, בפיקודו של המפקד שלנו שמעון כהנר, כינויו היה קצ'ה.

נלחמנו באזור העיר אסמאעיליה שנמצאת בסיני. באזור אגם תימסח כנגד כוחות קומנדו מצריים בסיוע של טנקים. אנחנו התקדמנו בנגמ"ש שהוא רכב קרבי משוריין שמטרתו להוביל כוחות לוחמים לשדה הקרב ובחזרה. זו הייתה מערכה קשה שבה ספגנו הרבה ארטילריה כבדה והיה לנו הרבה נפגעים. לבסוף כבשנו את העיר אסמאעיליה. בסך הכל הייתי מגויס כשמונה חודשים כאשר בתקופה הזאת עבדתי בעבודתי.

מלחמת לבנון הראשונה

מלחמת לבנון הראשונה נערכה בין השנים 1982-1984, במלחמה הזאת גייסו אותנו דרך מקום עבודתי לטובת בסיס תובלה שנקרא בית נבלה, לכל מי שהיה ברשותו רישיון נהיגה על משאית גוייס לבית נבלה.

לאחר הכשרה ואימוני נהיגה על המשאיות הגדולות התחלנו לבצע נסיעות של אספקת מזון, ציוד ותחמושת לתוך לבנון, נסענו בכל מקום בלבנון מהערים צור, צידון, ביירות ועד לג'בל ברוך שהיה קרוב לגבול הסורי. הנסיעות בתוך לבנון היו מאוד מאוד מסוכנות מכיוון שהדרכים לא היו טובות ובצידי הדרכים היו מוטמנים מטעני צד (מוקשים), שהיו מאוד מסוכנים בשבילנו. במלחמת לבנון עשינו הרבה ימי מילואים ולאחר מכן עברתי לשרת במילואים במרכז גיוס שבו הייתי אחראי על תרגילי גיוס באוגדה 98, שהיא נקראה גם אוגדת האש. השתחררתי משירות מילואים בגיל 56 לאחר 38 שנות שירות מלאות סיפוק.

בתקופת השירות הצבאי

נולדתי בתל אביב בשנת 1950, בצבא שירתי בצנחנים ואחר כך התקבלתי לעבוד באל על

תקופת העבודה

עם שחרורי מהצבא חיפשתי עבודה טובה ששכר נאה בצידה, מכיוון שהמצב בבית מבחינה כלכלית לא היה טוב ורציתי מאוד לעזור להוריי, בעזרתו של דודי מצאתי עבודה במכרות הנחושת תמנע שהיו קרובות לאילת. ביחד עם חבר מהצבא נסענו לעבוד במכרות הנחושת. התקבלתי לעבוד בתור חשמלאי במכרות. העבודה הייתה מאוד מסוכנת ותפקידי היה לדאוג לתאורה ואוורור המנהרות שהיו למטה במכרה. גרתי בבית הקורא שזה היה מתחם המגורים של כל העובדים שהיה בעיר אילת.

באותם ימים של סוף שנות ה-70 העיר אילת הייתה קטנה מאוד, עם מרכז קניות קטן, בית קולנוע אחד ומעט תושבים. אחת לשבועיים היינו מקבלים כרטיס טיסה לטוס הביתה כדי לבקר את המשפחה. עבדתי במכרות במשך כחצי שנה, אבל הגעגועים למשפחה ולחברים היו גדולים ולכן החלטתי לחזור הביתה לתל אביב ולחפש עבודה באזור המרכז. התקופה באילת הייתה מאוד כיפית ומיוחדת, גרנו בדירה שלושה עובדים. לאחד מאתנו, שכבר עבד הרבה שנים באילת, הייתה סירה בחוף הים וכל יום היינו מבלים איתו בים. הוא היה כמו אבא שלנו, הוא דאג לנו לאוכל וכל הדברים, מכיוון שהיינו חיילים משוחררים. השכר במכרה היה גבוה פי ארבע ממה שהרוויחו באזור המרכז, ובעזרת הכסף הזה עזרתי בבית בחידוש הריהוט: סלון חדש, מזנון חדש והדבר הכי חשוב שעזרתי לאמי היה לממן את  טיפולי השיניים שלה שבאותה תקופה היו מאוד יקרים.

מספר ימים לאחר מכן פגשתי חבר ילדות שלי שכבר עבד בחברת אל-על ומכיוון שלמדנו יחד בבית ספר תיכון מקצועי, הוא הציע לבוא לעבוד איתו באל-על.

התקבלתי לאל-על בחודש מאי בשנת 1971 לאגף תחזוקת מטוסים. אל-על הייתה חברת הטיסה הלאומית של מדינת ישראל, העבודה הייתה מאוד מעניינת ועבדנו בשלוש משמרות מסביב לשעון, שבוע בוקר, שבוע צהריים ושבוע לילה – כולל חגים ושבתות. החברה הייתה קטנה וכללה צי מטוסים של בואינג מדגם 720 ו- 777.

בדיוק באותה תקופה אל-על קיבלה את מטוס הג'מבו הראשון מדגם 747-200. העבודה באל-על הייתה מאוד מעניינת, לבדוק ולתקן את המטוסים וכמובן לשגר אותם ולקבל אותם בחזרה. מטוסי אל-על השתתפו בהרבה מבצעים של מדינת ישראל, כמו העברתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן מארגנטינה, הרכבת האווירית של נשק וציוד במלחמת יום הכיפורים והעלאתם לארץ של יהודי אתיופיה במבצע משה, שבו נקבע שיא עולמי כשהכניסו למטוס ג'מבו אחד מעל 1000 עולים.

אחד הרגעים הכי מרגשים שלי באל-על היה שנשלחתי למפעלי בואינג בסיאטל בארצות הברית להביא ארצה את המטוס 737-900 שהיה בזמנו מטוס הנוסעים המתקדם ביותר. בסך הכל עבדתי באל-על במשך 46 שנה ומאוד נהניתי לעבוד שם.

 תעודה הערכה מחברת אל -על

תחביב משמעותי בחיי

עם שחרורי מהצבא הצטרפתי לקבוצת הריצה של מועדון כפר המכביה, ומהר מאוד הבנתי שהריצה היא אהבת חיי, הריצה במסגרת הקבוצתית הייתה מאוד כיפית, הריצה גורמת לשחרור של הגוף ושל הנפש.

במסגרת קבוצת הריצה היינו משתתפים בהמון תחרויות שנערכו במהלך השנה. כמעט כל חודש הייתה תחרות שנערכה כל פעם בעיר אחרת, בשנת 1975 מאמן קבוצת הריצה שלנו איתן קוברסקי נסע לגרמניה והביא משם את תחרות הטריאתלון שזה שילוב של שלושה מקצועות: שחייה, אופניים וריצה, והתחרות הראשונה בארץ נערכה אצלנו במועדון כפר המכביה.

פעמיים בשנה היינו משתתפים בתחרות שנקראה חצי מרתון בתל אביב וירושלים ובקיבוץ עין גדי שבאזור ים המלח. מאוד אהבתי לרוץ בחו"ל ובכל מקום שטיילתי בו אהבתי לרוץ שם, רצתי במקומות שהנופים שם היו מקסימים ומהממים, אהבתי לרוץ ארבע פעמים בשבוע בערך כ- 50 ק"מ.

לצערי בהיותי בן 56 במהלך אימון ריצה נפצעתי בברך ובעקבות ניתוח שעברתי נאלצתי לסיים את פרק הריצה ומאז הספורט שאני עושה הוא במכון הכושר ובבריכת השחייה.

המדליות שלי

אני ומשפחתי

בתאריך 11.11.1974 התחתנתי עם אשתי כוכבה ונולדו לנו שתי בנות: שרון וליאת. כבר מגיל צעיר מאוד אהבנו לטייל בארץ והיינו מנויים בקאנטרי כפר המכביה, במסגרת הקאנטרי היו הרבה חוגים לילדים והיינו במסגרת של כמה משפחות שגם היו מנויים בקאנטרי.

 ביום נישואי עם כוכבה

ובמסגרת הזו גם טיילנו ביחד ברחבי הארץ, ששרון וליאת גדלו קצת והיו בנות 11 ו – 8 טסנו בפעם הראשונה ביחד לדיסנילנד שבאורלנדו ארצות הברית. ומאז הקפדנו בכל שנה לנסוע למקומות שונים בעולם שיש בהם נופים מקסימים. כשטיילנו באורלנדו נסענו למרכז נאס"א היכן שמשגרים אסטרונאוטים לחלל זה היה מאוד מעניין להיפגש עם אסטרונאוטים ולראות את החלליות מקרוב.

בשנת 1997 טסנו לקנדה לטורונטו למפלי הניאגרה ומשם טסנו לעיר קלגרי שנמצאת בהרי הרוקי הקנדיים, זה היה טיול יפה מאוד שבמהלכו ראינו את הטבע בשיא עוצמתו עם מפלים יפיפיים, דובים וזאבים ובסוף הגענו לשער הגיהנום זהו מקום שנמצא בין נהר הפרייזר ששם מגיע מסעם של דגי הסלמון וסיומו.

טיול נוסף שעשינו זה טיול גיוס של בתי הגדולה שרון בשנת 1994, לגרמניה, אוסטריה ושוויץ שהיה טיול מהמם עם נופים מקסימים. נסענו הרבה פעמים לעיר ניו יורק כי מאוד מאוד אהבנו לטייל.

 מבחר תמונות מטיולינו המשותפים

סיכום

כיום אני בן 73, החיים שלי עד היום היו מאוד מעניינים טובים ומקסימים. כוכבה אשתי היא אשת חייל אישה מאוד חכמה ומקסימה, ביחד גידלנו שתי בנות שרון וליאת. שתיהן סיימו בהצלחה את לימודיהן באוניברסיטה, עם תואר ראשון ושני. בתי הגדולה שרון עוסקת כיום בתחום ההייטק ובתי הקטנה ליאת עוסקת כיום בתחום הביטחון. שני חתני עדי ואייל גם הם אקדמיים, עדי עוסק כיום בתחום העיצוב מוצרים ואדריכלות, ואייל עוסק כיום בתחום הביטחון. מהם יש לי ולאשתי כוכבה שישה נכדים: ארבע בנים ושתי בנות.

סער – הנכד הבכור בן 15 שנה תלמיד מצטיין ואוהב מאוד ספורט.

עומר – תלמיד מצטיין וחכם ילד של נתינה שאוהב מאוד לעזור לזולת.

עידו – תלמיד מצטיין אוהב מאוד ספורט וכיום משחק בקבוצת כדורסל.

עתי – תלמיד מצטיין ילד רציני ומאוד חברותי ומתעניין בספורט ובמוזיקה.

עופרי – ילדה מקסימה תלמידה מצטיינת ומתעניינת בהתעמלות קרקע.

נועה – תלמידה מצטיינת חכמה ומתעסקת בהתעמלות קרקע.

 עם נכדינו המקסימים

הזוית האישית

הנכד עידו: חווייתנו במפגשים הייתה מעניינת ומאוד מרגשת. היה כיף לגלות עוד צדדים וסיפורים מחייו של סבא.