מאגר סיפורי מורשת

שלום לכולם, שמי איגור דבורקין. נולדתי במוגילב שבבלארוס בתאריך 16.1.1938. שמי המקורי היה ישראל, אך כאשר בני היה צריך להתגייס לצבא הייתה אנטישמיות ולכן שיניתי את שמי לטובתו. מאז כולם קוראים לי איגור.

שם אבי היה פיוטר דבורקין והוא נולד בקייב שבאוקראינה, הוא היה מנהל מחסן ונפטר בקרב קורסק ב -1943. שם אמי היה אידה לוין והיא נולדה במוגילב שבבלארוס, היא הייתה אופה מגיל צעיר עד קץ חייה.

כאשר הייתי בן 3, בזמן מלחמת העולם השנייה בשנת 1941, נסענו אמי, שלושת אחיי ואני לאבקואציה ואבי, שהיה פטור מלחימה, הלך בכל זאת להילחם. אנחנו נסענו לאוזבקיסטן וגרנו בצריף ללא חלונות. בזמן הזה הייתה מחלה בקרב ילדים ושניים מאחיי מתו ונשארנו אמי, אחותי ואני. גרנו שם ארבע שנים ובכל יום הביאו לנו חצי כיכר לחם לשלושתנו.

כאשר הייתי בן 7 חזרנו לבלארוס. הייתי לבוש במכנסיים קצרים ובחולצה. בחוץ היה שלג ואני הייתי בורח החוצה יחף ומשחק בשלג. בבניין אחד היינו 20 בנים וכולנו שיחקנו ביחד בסוג של "חם-קר" ובכדורגל שהכנו מסמרטוטים. מתחת לבית שלנו הייתה חנות לחם קטנה ותמיד היו לוקחים – שניים-שלושה מאיתנו – לחלק לחם, וככה גם היינו מספיקים לאכול קצת. כל יום אחותי ואני היינו יורדים לרחוב לחפש גרעיני משמש שזרקו על הרצפה, כל אחד אסף חופן גדול של גרעינים והביא לחצר שם הינו חוצים אותם ואוכלים את הגרעין עצמו. לא רחוק מאיתנו היה שוק שבו היו מביאים לנו כמה ליטרים של חלב טרי וככה בעצם אכלנו.

בגיל 7 התחלתי ללמוד  בבית הספר. בכיתה שלי היו גם בני 15 ומעלה, בגלל המלחמה הם היו צריכים לברוח ולא הספיקו ללמוד. בכיתה ו' היה חסר שחקן לנבחרת בית הספר בכדורעף ולקחו אותי וכך התחלתי לשחק איתם באופן קבוע. שיחקתי איתם שנה וכבר בכיתה ח' הייתי קפטן הקבוצה, כאשר היו שם בנים שהם כבר בכיתות י"ב. כאשר הייתה תחרות אזורית בין בתי הספר, ניצחנו מקום ראשון בהובלתי. למחרת באה לכיתה מורה וקראה לי למנהל, לא הבנתי למה קראו לי כי ראיתי את המנהל תמיד רק מרחוק ולפגוש אותו היה בשבילי כמו לפגוש את ראש הממשלה. התיישבתי בכיסא והמנהל אמר לי: אנחנו לוקחים אותך לנבחרת כדורעף העירונית. מיד הסכמתי כי ידעתי שאחרי כל משחק אני אקבל סכום כסף מכובד שאוכל להביא לאמי. הלכתי לכתובת שנתנו לי ומיד קיבלתי את הנעליים הראשונות שלי (כל הזמן הזה הייתי יחף), שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות וחליפת ספורט פשוטה. הייתי פשוט ברקיע השביעי מרוב שמחה. לאט לאט הצטבר לי כסף ממה שהשארתי לעצמי בכל פעם. לבסוף ניצחנו בטורניר גדול וכפרס קיבלתי חולצה מכופתרת ששמרתי עד גיל 67. שיחקתי בקבוצה עד סיום התיכון כמוביל.

השירות הצבאי

בגיל 19 גייסו אותי לצבא האדום. הגעתי למוסקבה לחטיבה הראשונה שנוסדה על ידי פליקס דזרז'ינסקי שהיה שר הכלכלה. בחטיבה הזאת איבטחנו אישים חשובים לברית המועצות. יום אחד היינו צריכים לאבטח את המשחק של ברזיל נגד ברית המועצות. אפילו ראיתי את פלה בעצמו. השמירה באצטדיון הייתה מרגשת ומשמחת כל פעם מחדש. פעם בשנה היה אירוע גדול שקראו לו ספרטקיאדה שבו החטיבות הצבאיות היו מציגות מין מופע. למשל, אנחנו עשינו מופע דגלים מרהיב. הייתה חטיבה אחרת שעשתה מסלול מכשולים, והיו אופנוענים שנוסעים על קרשים שחיילים מחזיקים. ככה ביליתי בזמן שירותי בצבא האדום.

נישואים והקמת משפחה

בגיל 29 אשתו של חבר טוב שלי הציע לי להכיר לי מישהי, בהתחלה סירבתי, אבל היא התחילה לנסות לשכנע אותי ולבסוף הצליחה. הגעתי לביתה ופגשתי את משפחתה שמיד בחנו אותי, באותו השבוע התחלנו להיפגש והלכנו לסרט, לתיאטרון, לפארק ולים. היא נסעה לחודש להשתלמות והתכתבנו בעזרת מכתבים.

כאשר היא חזרה המשכנו להפגש ולבסוף התחתנו, החתונה לא הייתה מפוארת במיוחד אלא פשוטה ונחמדה. שנה לאחר מכן נולד בני הבכור ארקדי ושבע שנים אחר כך בתי הקטנה נולדה ושמה אירנה.

היום אני בן 85 וגר בנתניה. נשוי באושר 56 שנה לנינה. לי ולאשתי יש שני ילדים: אירנה וארקדי, ויש לנו שני נכדים. בתי נשואה עם שני ילדים ובני גרוש. אני מאושר, בכל ואחרי כל מה שעברתי ידעתי שבכל מצב שיש לי אנשים הקרובים לי – זה עושה אותי מאושר.

הזוית האישית

אלינור הנכדה המתעדת: לפני התכנית לא התעניינתי במיוחד בעברו של סבי. ביום הראשון היה מעניין, לאחר פעמיים כבר נהניתי מאוד להקשיב לסיפורי סבי וכמעט שכחתי שזה לתכנית. למדתי על ילדותו ואיך הוא שיחק בנבחרת הכדורעף העירונית. עברו הצבאי ומבצעים מיוחדים שהוא יצא אליהם סיקרנו אותי וגיליתי שהוא ראה את הרמטכ"ל הסובייטי ואת פלה. ביליתי זמן איכות נפלא ביחד ונהניתי מכל רגע. אני ממשיכה לשמוע סיפורים על עברו ונהנית.

סבא איגור: היה לי מאוד כיף לספר על עצמי ולבלות זמן איכות עם נכדתי. מקווה שתתרגשו בדיוק כמוני מסיפוריי. זמן רב שלא ביליתי עם נכדתי וצחקתי כה רבות.