מאגר סיפורי מורשת

שמי הפרטי היום הוא ניק, נולדתי ב1948 בבוקרשט שברומניה.

נולדתי בבוקרשט (בוקורשט) ב- 7.2.1948 לאבא יונל ואמא דורי. דורי באה ממשפחה עשירה שירדה מנכסיה עקב עליית הפשיזם ברומניה. (פשיזם זוהי מפלגה דומה לנאציזם שהייתה ברומניה ובאיטליה ושהתנהגה דומה לנאצים).

הפשיסטים חייבו את סבא שלי למסור להם את המפעל שלו תמורת "לירה" כאילו במתנה, ולכן הוא נשאר לאחר המלחמה ללא כלום.

מקור השם ניק הוא מאוד מסובך, להלן הסיפור: לאמא שלי דורינה (דורי, תמונה שלה בגיל חמש מצורפת) היה אח גדול ממנה בחמש עשרה שנים, בשם לאון. תרגום של לאון לעברית הוא כמובן אריה. הכינוי של לאון בבית היה לאוניקא אבל כולם קראו לו ניקא. אחיו ששמו היה יוסף, הכינוי שלו היה פיקא.

כיוון שאמא אהבה את אחיה הגדול, היא רצתה שבנה הראשון יקרא על שם אחיה, ולכן חיפשה שם שיהיה קרוב לניקא, ואז השם שדומה ברומנית הוא ניקו. בתעודת הזהות ברומניה לא ניתן לכתוב ניקו, ומה שמקובל לכתוב במקרה זה הוא: ניקולאה וכמובן הכינוי ניקו. וזה היה שמי הראשון. 

בגיל שתיים עשרה וחצי עליתי לארץ ופקיד הסוכנות שראה את השם ניקולאה אמר: "בארץ אין שם כזה מעכשיו אתה נחום" ואז הפכתי לנחום.

כמובן שלא הסכמתי, ובהתייעצות עם משפחתי החלטנו מה עושים וחזרנו למקור(דהיינו ללאון) זאת אומרת לאריה. 

במשך שנה נקראתי אריה. הייתי מתוסכל, כי מצד אחד אני ניקו מצד אחר אני אריה, אני לא יודע מי אני. עברית אני לא יודע, כל אחד קורא לי בשם אחר, ואני לא יודע מה רוצים ממני.

ואז חושבים עוד פעם, פותחים מילון אבן שושן ומתחילים לחפש נ.י.ק  ומגיעים לניקנור, ומגלים שהיה יהודי מצרי ,שתרם שערי זהב לבית המקדש, שערים אלה הגיעו באוניה עד יפו, וה' שכעס שהשערים עשויים מזהב, הטביע את האנייה. כאשר השערים הוצאו מהמים הם היו עשויי נחושת (עד היום יש ביפו רחוב בשם שערי ניקנור). 

מאז אני נקרא בת"ז ניקנור. חלק מהאנשים קוראים לי ניקנור (יש עוד שלושה כאלה בארץ) ורובם קוראים לי ניק לשביעות רצוני.

בילדותי לא למדתי בגן ילדים בכלל, גרתי אצל סבתא שלי, כי ההורים שלי עבדו. למדתי בבית ספר יסודי בבוקרשט, בית הספר היה במרחק של רבע שעה הליכה מהבית, כאשר בכל כיתה של שלושים ילדים היו בערך חמישה יהודים, וכל היתר נוצרים. היהודים היו תמיד בין שלושת התלמידים הטובים ביותר בכיתה, כך שהאנטישמיות הורגשה באופן חריף כי "הז'יד" גובר עלינו עכשיו". האמת היתה לא שהיהודים יותר חכמים, אלה הם היו פחות מוכשרים.

בדרך מבית הספר לביתי הייתי צריך לעבור דרך שכונה שבה גרו צוענים, שהשנאה שלהם ליהודים היתה עוד יותר גבוהה, כך שהאנטישמיות שם הורגשה עוד יותר חזק. הסיפור נמשך עד אמצע כיתה ו', אז עלינו לארץ.

בארץ נכנסתי לכיתה רגילה, מבלי להבין את השפה כלל. מתמטיקה ואנגלית ידעתי הרבה מעבר לרמת הכיתה, לעומת זאת לא הבנתי מה רוצים ממני בתנ"ך, ספרות, רש"י תושב"ע ועוד. בכיתה ח' היה מבחן שנקרא מבחן סקר, ומי שלא עבר לא היה לו סיכוי להתקבל לבית ספר תיכון סביר בהמשך. אחד המקצועות בסקר היה כתיבה יוצרת ולא היה לי שום סיכוי לכתוב בעברית סיפור, כיוון שלא היה לי כישרון סיפורת ולא ידעתי את השפה , הפתרון שלי היה שאמא שלי תכתוב לי סיפור ברומנית מישהו יתרגם לי אותו לעברית, אני אלמד אותו בעל פה, ואני אתאים לאחר מכן את הנושא לסיפור המוכן. כאשר קיבלתי את נושא המבחן כתבתי, פתאום… התעוררתי… ואז כתבתי את הסיפור שלי, ואז עברתי את המבחן. יתר המקצועות במבחן היו כמובן אנגלית, חשבון ודקדוק שמבחינתי היה כמו חשבון. 

התקבלתי לבסמ"ת בית ספר מאוד רציני בחיפה, אבל לא היה לי שום חשק ללמוד. מעבר לזה, עדיין לא ידעתי עברית.

אמא שלי נפטרה (בתאונת דרכים) והפסקתי ללמוד. שנה לאחר מכן התגייסתי בגיל שבע עשרה וחצי לצבא. המשכתי במסגרת הצבא להשלים שתי בחינות בגרות כדי שאוכל ללכת לקורס קצינים.

בגיל שלושים ושש השלמתי תעודת טכנאי תעשייה וניהול, בגיל ארבעים למדתי תואר ראשון במנהל בתעשייה, ובגיל חמישים סיימתי תואר שני במשפטים. 

צבא ומלחמות

התגייסתי ב- 12 לאוגוסט 1965 בגיל שבע עשרה וחצי. כפי שכבר סיפרתי באותה תקופה לא סיימתי תיכון, ולא ידעו מה לעשות איתי בצבא. כיוון שהיה לי קב"א (ציון צבאי ליכולת הטבעית של החייל) גבוה, שאלו אותי אם אני רוצה ללכת ללמוד שנה על חשבונם של הצבא קורס טכנאים של חיל האוויר. הסכמתי, והלכתי ללמוד שנה בבית הספר הטכני של חיל האוויר.

התגייסתי מחדש בנובמבר 1966 ושירתי שנתיים כחשמאלי מכשירן, בטייסת של מטוסי מיראז' בבסיס בצפון הארץ. אחרי שנתיים הציעו לי ללכת ללמוד שנה על חשבון הצבא אלקטרוניקה, ולהמשיך לשרת במערך טילי ה"הוק". טילי ההוק היו באותה התקופה, הטילים המתקדמים ביותר להפלת מטוסים בעולם.

בסיום הלימודים נשלחתי לשרת בסיני. התקופה הייתה תקופת מלחמות: כאשר שירתי בטייסת המיראז'ים הייתה מלחמת ששת הימים. כאשר שירתי בצפון סיני הייתה תקופת מלחמת ההתשה, שבה הפציצו אותנו ובמקביל אנחנו הפלנו מטוסים. לאחר מכן הייתה מלחמת יום כיפור שבה כבר שירתי בחיפה אבל הייתי אחראי על סוללות טילים שהיו פרוסות בצפון הארץ.

מאוחר יותר הלכתי לקורס קצינים והייתי אחראי על התחום הטכני של סוללה אחת, ולאחר מכן של כמה סוללות של טילים של כל המבצעים והמלחמות, עד 1983. סיימתי את הצבא בדרגת כתף רב סרן במינוי סגן אלוף.

 הקמת משפחה

את אשתי הכרתי בצורה מוזרה. הייתי חייל וחברתי שהייתה מורה חיילת סיימה טירונות, והוצבה לשרת במחנה מרקוס אי שם במרכז הכרמל מול דן כרמל. הלכתי לבקר אותה ולידה הייתה חיילת נוספת, גם מורה, שאיך שראתה אותי במקום להגיד לי שלום נתנה לי אגרוף בבטן.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אשתי כיום. החיילת הנדונה, אחרי שלושה חודשים ביקשה לעבור להיות מורה חיילת לחיילים בצפון סיני. ואכן הועברה לשרת במחנה "רומני" ליד תעלת סואץ.

באותה התקופה שאנחנו מדברים (שנת 1969) לא בכל בית היה טלפון, וכשאשתי לעתיד הייתה רוצה למסור משהו לחברה שלה, הייתה מתקשרת אליי ומבקשת ממני למסור לה את ההודעה. בשלב מסיום כאשר נפרדתי מהחברה שלי, והיא ביקשה למסור את ההודעה, אני אמרתי שאני לא יכול למסור כיוון שאני לא בקשר איתה, ושאלתי אותה עם היא רוצה לפגוש אותי במקום. וכך התחילו חמישים ואחת שנות נישואים. 

התחתנו בשנת 1970 בחיפה כאשר שנינו היינו בני עשרים ושתיים וחצי גיל מקובל באותה תקופה לחתונה. 

הבת הראשונה שלנו, אלה נולדה שנה וחצי לאחר מכן. והבן, עומר, אבא של עידו נולד שלוש שנים אחרי אלה.

שני ילדינו אקדמאים ומוזיקאים, כל אחד בתחומו. אלה בפסנתר ועומר בכלים מגוונים בין פסנתר אורגן מפוחיות ועוד. 

אני מציין את יום ההולדת כל שנה, בדרך כלל יוצא לבלות עם אשתי והילדים והחברים מקפידים לצלצל ולברך אותי.

הזווית האישית

עידו: אני רוצה להגיד לסבא ניק שהיה לי הכי כיף בעולם. למדתי המון על עברו של סבא שלי. תודה סבא.