מאגר סיפורי מורשת

שמי אהרון בנימיני, באתי לעולם בחיפה בקיץ 1946. בן לאמי יהודית לבית רוזנבלט שעלתה ב 1936, מבסרביה, רומניה, ואבי זאב שעלה מפולין דרך צרפת ב 1934.

נקראתי על שמו של סבי מצד אבי – אהרון בנימין ברונר. זאב, אבי, ואחיו החליטו להפוך את שם המשפחה הלועזי לשם עברי, אמצו את שמו האמצעי של אביהם בנימין והפכו אותו לבנימיני.

גדלתי בשכונה חדשה חלוצית ומאוד דלילה אז, בכרמל, כבן יחיד "סנדוויץ" בין שתי אחיות. צעדתי כל בוקר במעלה ההר בתלילות, שני קילומטרים לבית הספר היסודי, ובהמשך שלושה ק"מ לבית הספר התיכון. בגיל שמונה הצטרפתי לתנועת הצופים, והייתי קשור אליה כחניך, מדריך, מדריך שליח, וכבוגר בשנת שירות בעיירת הפיתוח, ירוחם. סביבת המגורים בטבע בכרמל, שהיה עדיין ריק מתושבים, והמסורת המשפחתית, גרמו לי לפצוח במסעות וטיולים רגליים, ברדיוסים הולכים וגדלים.

ב1967 הצטרפתי לקיבוץ חצרים. בחצרים צורפתי לצוות ההקמה של מפעל הטפטפות "נטפים", וייסדתי את מחלקת התכנון בו. את שירותי הצבאי עשיתי בנח"ל המוצנח, ובחטיבת הצנחנים ביליתי בשירות המילואים. נלחמתי בשתי חזיתות במלחמת ששת הימים, ובמלחמת יום הכיפורים בגולן ובכיבוש החרמון. ב-1972 נישאתי לגילה גרינברגר, סיימתי את לימודי הנדסה בטכניון תוך כדי עבודה בנטפים, ושירות מילואים ארוך בעקבות מלחמת יום הכיפורים .

שנים רבות עסקתי בפיתוח וקידום שיטת ההשקייה בטפטוף, בארץ ובעולם. בתחילה בנטפים, ואחר כך במסגרת חברה בבעלותי עם שותף ומהנדסים רבים. יחד, תכננו והקמנו עשרות רבות של פרויקטים, בארץ וברחבי העולם, בתחומי החקלאות המדייקת, אספקת מים, חסכון מים ומניעת דלף. כל אלו, במערכות אזוריות וארציות לאספקת מים. זכיתי לבקר ולעבוד במהלך חיי המקצועיים בלמעלה משישים מדינות, ומגוון תרבויות רב.  מחקלאי ברזיל ומרכז אמריקה דרך מהנדסים אוסטרליים וניו – זילנדים, עם ממשלים בניגריה וקמרון, בשיתוף פעולה עם מושלי מחוזות בקזחסטן, אוזבקיסטן ועד לחברות סיניות מיוחדות, ויפנים מעונבים ומרובעים.

עם גילה הקמנו משפחה חמה, תחילה בחצרים, בה נולד יפתח, אביו של מתן, ואחר כך בחיפה בה נולדה נירית. נסענו לשליחות מקצועית בת שנתיים וחצי באוסטרליה, ממנה שבנו ב-1984 לישראל לביתנו החדש בתמרת. כיום אנו חובקים משפחה נהדרת, בה מככבים שני זוגות הורים נפלאים: גלי ויפתח, בגבעת אלה, עם שלישיית נכדים מיוחדים ומצטיינים : יותם, עודד ומתן. ( מתן הוא נכדי השותף למסע הרב דורי הזה ). נירית, ובעלה, דוד, כרגע בלונדון, עם זוג נכדים מקסימים: נגה ואהוד.

כיום גילה ואנוכי גמלאים, ממלאים את ימינו בהתנדבות, בתוספת השכלה, טיולים בארץ ובעולם.

בתמרת הנני אחראי על הקמת תשתיות להרחבת הישוב ב-125 יחידות של צעירים, בני הישוב, בני העמק ואחרים, וכן פיתוח ותחזוקת מערכת המים היישובית, והבאתה להיות מערכת מים מתקדמת ודייקנית.

בתמונה שהבאתי למפגש הרב דורי, הצגתי וסיפרתי למתן, על הביקור הראשון בחיי בחו"ל, ברפובליקה הדומיניקנית, בהיותי בן עשרים ושמונה, מהנדס טירון, במשימת יעוץ ותכנון פרויקט חדשני, בשיטה מוזרה של השקייה בטיפטוף בעגבניות. כל זאת באזור הכי נידח, בחבל אנגוסטורה הגובל בהאיטי .

סיפורו של החפץ המשפחתי

החפץ המיוחד שהבאתי למפגש הנוסף, הנו מדריך לטיולים בישראל, "מורה דרך בארץ ישראל – למשוטט, למורה ולתייר", בהוצאת כהן ובנבנישתי ( 1937) ששימש את אבי, זאב, ואחר כך אותי בסיורי בארץ. מסורת של מסעות וטיולים בישראל, שנמשכת ארבעה דורות. על כך כתבנו מתן ואנוכי.

"מורה דרך בארץ ישראל – למשוטט, למורה ולתייר"

אבי סבו של מתן בנימיני – זאב, נולד בפולין, נסע בבחרותו לצרפת ללמוד לימודים גבוהים באשרת סטודנט, משלא עלה בידו לממן את לימודיו שם, עלה לישראל מצרפת, בשנת 1934. מיד עם הגיעו ארצה, הצטרף זאב לאגודת צעירים מטיילים שנקראה "חובבי הטבע". במסגרת זו, הרבה זאב לטייל ברחבי ארץ ישראל, לבנון וירדן. די מהר הפך זאב לאחד ממנהיגי הקבוצה, והאחראי על ארגון המסעות. ככזה, מיהר לרכוש את מדריך הטיולים : שנכתב על ידי פנחס כהן ודוד בנבנישתי, שניהם מורים למדעי הטבע ולידיעת הארץ. הספר שיצא לראשונה ב-1937, היווה מקור לא אכזב לרעיונות לטיולי סוף שבוע וחופשות של הצעירים העולים החדשים בארץ. זאב הקפיד לתעד בצילומים סדורים היטב עם כיתוב מתוארך באלבומים יפים. טיולים בארץ ישראל- בכרמל, בגליל ובנגב, בדרום לבנון- בעל בק, בירדן- קליה, גרש, אל חמה ונחל הארנון.

אני, סבא של מתן, אהרון, צורפתי עוד בגיל צעיר מאוד, בהיותי בן שש לטיולי חובבי הטבע, זכיתי להיות רכוב על כתפי רבים מהגברים הצעירים של הקבוצה. חיידק הטיולים להכרת הארץ, דבק בי כבר אז. מעבר הורי עם הולדתי ( 1946) לחיפה, להתגורר עם ראשוני העולים מהדר לכרמליה שבהר הכרמל, קירב אותי עוד יותר אל הטבע. סביבת מגוריי בסמוך לואדי עין שיח, רושמיה, ורדיה וכבביר, איפשרה לי, עם ילדי השכנים – להרחיק לואדיות וגבעות לא ממש נודעות. מצאתי אז את ספרם של כהן ובנבנישתי, והחילותי להגדיל את מעגל הטיולים, במקביל להתבגרותי, וכניסתי לתנועת הצופים, כחניך וכמדריך.

מנהג שגור היה לנו בשבתות של שנות התיכון, לצאת ולבדוק את כל סביבה. נחלי הכרמל תחילה, ואחר כך את הגליל, ובהמשך, את השפלה מדבר יהודה והנגב. עד שנות השישים המוקדמות, מעטים יחסית היו ספרי ההדרכה וידיעת הארץ. "מורה הדרך בארץ ישראל" , חרף תיאוריו המעט מיושנים, והבלתי מעודכנים באמצעי התחבורה והפיתוח ההתיישבותי המואץ של ישראל, שימש אותנו היטב – כגירוי למסעות והרפתקאות בטיולים ובמחנות.

שנותי בשירות הצבאי, בשנת השירות בירוחם ועצם ההצטרפות לקיבוץ חצרים, אפשרה לי ולחברי לגרעין להרבות בטיולים בנגב ובערבה. המכתש הקטן, הגדול ורמון, עבדת, ממשית, חצבה , הקניונים: ברק, ציפור, פראן, היו לחם חוק בחופשות ושבתות.

נישואיי לגילה והולדתו של יפתח, אביו של מתן, הפכה את הטיולים הרגליים, לחוויה עוד יותר מעצימה. האחריות של הנחלת אהבת הארץ והטיולים, נעשתה משימה חשובה. הקפדנו לצאת ולטייל בכל הזדמנות ובחרנו לגור בתמרת –בליבו של הגן הלאומי שימרון.

חשנו שעמדנו היטב במשימתנו, ברגע שהבחנו שגם יפתח, ממשיך יחד עם משפחתו, במסורת הטיולים ברחבי הארץ. כל המשפחה מנוייה דרך קבע על "מטמון", מנוי של רשות שמורות הטבע והגנים, ומקפידה לוודא שמרבית אתרי רשות הטבע והגנים בארץ יפקדו על ידה לפחות פעם או פעמיים. מסיבה זו בחרתי כי החפץ המיוחד שאביא למפגש הרב דורי, הוא אותו  מורה הדרך בארץ ישראל,  ששימש את אבי ואותי שנים רבות. כמו כן צירפתי גם אחד מאלבומי הטיולים משנות השלושים של המאה הקודמת המתעד את טיולי הטבע של טרום הקמת המדינה.

הספר "מורה הדרך לארץ ישראל", מכיל שני כרכים. הספרים עטופים בכריכת עור, ובכיס כל כרך מפת אתרים של ארץ ישראל בשנות השלושים של המאה הקודמת. ההדפסה הינה על נייר כרומו איכותי. בספר פירוט מדוקדק על כל הפרטים הדרושים לארגון טיול, כולל תפריט מזון, ארגונו, תדריך עזרה ראשונה ועצות שימושיות רבות. כמובן מסלולי הטיול למיניהם, דרכי הגעה, זמני הליכה וסימנים בולטים בדרך.

מנהגי המקום מבוטאים בהדרכה מילולית הכוללת שיחון עברי – ערבי, ושפע עצות להתנהגות עם הכפריים בחבלי הארץ השונים. לא נפקד חלקה של הזואולוגיה והבוטניקה בליווי צילומים ואיורים למכביר.

הזווית האישית

סבא אהרון: אני חושב שזו חוויה משותפת שחושפת את שני הצדדים לעולמות של כל אחד. הסבא חווה את עולמו הרוחני של הילד, והנכד חווה את ההיסטוריה המשפחתית, או הפרטית של הסבא. זו הזדמנות בלתי חוזרת ליצור מסגרת שמחייבת חשיפה. זו הזדמנות לפתיחת צוהר לשיתוף עולמות תוכן גם בעתיד.