מאגר סיפורי מורשת

שמי אהרון אלמקייס, נולדתי בשנת 1948 במרוקו בדיוק כשהוקמה מדינת ישראל. לאבא שלי קראו דוד ולאימא שלי קראו תמר (תמו), גם הם נולדו במרוקו. במרוקו גרנו בכפר ימיני. חיינו בשכנות טובה עם שכנינו הערבים, היה לנו טוב, ובכל זאת הוריי תמיד התפללו וייחלו ליום בו יגיעו לארץ הקודש – ארץ ישראל.

משפחתי עלתה לארץ במאי 1963 כאשר הייתי נער כבן 14. באותה תקופה היו "ציוניים", אנשים שעברו בית אחר בית ורשמו מי רוצה לעלות לארץ, ואחרי תקופה מסוימת היו מגיעים שוב כדי להודיע לכל משפחה באיזה תאריך הם צריכים להיות מוכנים לעלייה.

המסע לארץ היה ככה: ביום המיועד לעלייה כל משפחה ארזה את הציוד שלה והמתינה לאוטובוס שהסיע אותם למחנה בו נאספו כולם לקראת הנסיעה למחנה המרכזי במרסיי שבצרפת. באותו הזמן לא הייתי עם משפחתי בכפר, למדתי בישיבת "אוהלי יוסף יצחק" בעיר קזבלנקה. "הציוניים" הגיעו והודיעו לי שעלי להיות מוכן ליציאה למחרת ב 04:00 לפנות בוקר. ארזתי את חפציי במזוודה והייתי מוכן לנסיעה. בשעה המיועדת הגיעה מונית אשר הסיעה אותי לטנג'יר ומשם נסענו ברכבת תחתית עד לג'יברלטר. את הג'יברלטר חצינו במעבורת עד לספרד ולאחר כשלושה – ארבעה ימים המשכנו בטיסה למחנה המרכזי שבמרסיי בצרפת.

במחנה המרכזי המתנתי כחודש ימים עד שהוריי ויתר משפחתי הגיעו מהכפר. לא ידעתי שאהיה שם זמן רב בלעדיהם, בתקופה זאת התקיימו בחירות במרוקו והוריי ומשפחתי עוכבו עד לתום הבחירות שהתנהלו בה ורק לאחר שהסתיימו נתנו להם לעזוב.

כאשר נפגשנו במחנה במרסי, מיינו את האנשים והודיעו להם להיכן בארץ ישראל לוקחים אותם, לערים/למושבים/לקיבוצים וכן הלאה… אותנו רשמו למושב. ממרסיי הפלגנו לישראל באונייה בשם "פלמיניה". ההפלגה נמשכה כשבוע, הגענו לנמל חיפה ביום שישי, המתין לנו שם אוטובוס שהסיע אותנו למושב אדרת. למושב אדרת הגענו ממש סמוך לכניסת השבת.

הבתים המיועדים לעולים החדשים היו מוארים. בכל בית הוכנה עבורנו שקית נייר ובה שתי חלות ובקבוק שחשבנו שזהו יין לקידוש, ורק לאחר מכן גילינו שהיה בו תה קר. התושבים ה"ותיקים" שגם הם עלו ממרוקו והכירו את המשפחות החדשות, הזמינו אותנו להתארח אצלם בשבת.

לאחר השבת שיבצו אותי, את הוריי ואת יתר העולים החדשים לעבודות כפיים בקרן קיימת לישראל, כמו סיכול אבנים, עדירות ונטיעות. עבדתי בעבודות האלה עד לתחילת שנת הלימודים בספטמבר ואז התחלתי ללמוד בכפר חב"ד. לאחר שהות של כשנתיים באדרת משפחתי עברה לגור באשקלון, בגלל שאבי דוד היה חולה וחיפשו לו מקום מתאים. אני למדתי בפנימייה בכפר חב"ד מכיתה ח' עד כיתה י"ב, למדנו לימודי קודש ובנוסף למדתי שם דפוס. בכל חדר היו ארבעה חברים, לחברים שלי לחדר קראו: אברהם, שמעון וזגייר.

לאחר סיום הלימודים חזרתי לבית הוריי באשקלון, עבדתי בעבודות מזדמנות בניהן בדפוס. התגייסתי לצה"ל בשנת 1968, שירתי בחיל חימוש בסדנה גייסת. השתתפתי במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל). שירתי בצה"ל בשירות סדיר וקבע בסך הכל 24 שנים.

בשנת 1990 השתחררתי מצה"ל  במהלך השנים עבדתי במספר מקומות עבודה, האחרונים שבהם היו במפעל צימוקים ולאחר מכן עבדתי ביקבי האלה בקיבוץ נתיב הל"ה. אחר כך יצאתי לפנסיה.

הכרתי את אשתי מרגלית מאז שנולדה, האמהות שלנו אחיות. התחתנו בתאריך 23.2.1972 וחגגנו 50 שנות נישואים החודש. כאשר התחתנו גרנו בעיר אשקלון ולאחר עשר שנים עברנו למושב לוזית, בלוזית אנו גרים עד היום. נולדו לנו שבעה ילדים: שלושה בנים וארבע בנות, יש לנו ב"ה גם נכדים.

אני אוהב לגדל ציפורים, עופות, תוכים, צמחים וירקות. אני אוהב את האווירה של המושב. כמו כן, אני אוהב ללמוד תורה, תנ"ך, הלכה, משנה, גמרא ולעסוק בכל מה שקשור למצוות.

מסר לדור הצעיר: להקשיב להורים לכל עצה שהם נותנים, זה טוב להכוונה טובה לחיים ולהצלחות.

הזוית האישית

יגיל הנכד: היה כיף מאוד, סבא ישב וסיפר לי את סיפור חייו.

סבא אהרון: היה לי כיף עם נכדי יגיל, ישבנו ודיברנו ההתעניינות שלו בסיפור העלייה שלי גרמה לי להעלות זיכרונות ולהתרגש מאוד. זה חשוב שכל אדם יכיר את העבר שלו, ואת הדרך שעשינו עד שהגענו לארץ.