מאגר סיפורי מורשת

שמי אדרי אהרון, נולדתי בתאריך 01.04.1944 בעיר ספרו שבמרוקו. שמות הוריי – שמעון ותמר, שניהם ילידי מרוקו.

גדלתי במרוקו עד גיל 5 ובשנת 1949 עליתי עם משפחתי לארץ ישראל באונייה "נגבה" עם בני משפחתי: אימא, אני, אחי ועוד אח קטן שנפטר במעברה (נשרף). התאריך המקורי של העלייה היה בשנת 1947, נסענו לצרפת בשביל לעשות עלייה ואז אמרו לנו שיש בארץ ישראל מלחמה –  "מלחמת העצמאות", בעקבות זה העלייה נדחה לשנתיים אחרי כן.

בארץ נולדו לי עוד חמישה אחים ואחיות. אבי עלה חצי שנה אחרינו. המשפחה המורחבת מצד הוריי עלו לארץ אחרי מספר שנים. הגענו למעברת אוהלים ברמת ישי, הייתי שם עד גיל 9. אני זוכר שהיה לנו מדריך מקיבוץ שריד שהיה מלמד אותנו היסטוריה ומלמד אותנו משחקים. בשנת 1953, כשהייתי בן 9, עברנו לעיירה בשם מגדל העמק וגרנו בצריף עד המעבר לפנימיה.

בהיותי בן 9 נשלחתי לפנימייה חקלאית בחדרה – בית ספר חקלאי שבו הייתי עד כיתה ח'. השתתפתי בריקודי עם, הייתי מאוד פעיל בספורט ומאוד מקובל, הייתי הילד הכי קטן מבחינת הגיל. למדתי יותר מקצועות חקלאיים. בכיתה ח' סיימתי ללמוד ויצאתי לעבוד בתחום היהלומים בתאריך 19.02.1958, עקב אילוץ לעזור בפרנסת המשפחה – דבר שעד היום מעציב ומכעיס אותי כי כילד אהבתי מאוד ללמוד, הייתי תלמיד מצטיין. תחביבי בגיל הזה היה לאסוף בולים.

במהלך השירות הצבאי שירתי בחטיבת "גולני", גדוד 12, בתור לוחם. השתתפתי במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ושלום הגליל. לאחר שחרורי מהצבא עברתי לגור בירושלים לתקופה של שנתיים ומשם עברתי לנתניה בשנת 1968.

סבתא ואני הכרנו דרך העבודה, שנינו עסקנו ביהלומים. התחתנו ונולדו לנו שלוש בנות: בשנת 1975 נולדה בתי הבכורה קרן שכיום מתגוררת בצרפת ואימא לשתי בנות: נועה ורוני. בשנת 1976 נולדה בתי האמצעית תמי, היא מתגוררת בנתניה ואימא לשלושה ילדים: אביב, איתי (כותב הסיפור) ואמילי. בשנת 1988 נולדה בתי הקטנה שירן, היא מתגוררת בצפון ואימא לשתי בנות: אמה ומיילי.

אספר סיפור קצר וכואב על אחי הקטן: הגענו לארץ במעבורת ואחי נשרף ומת מסיר שאז הדליקו עם נפט. הייתי רק בן 5 והיה לי קשה לא לראות אותו יותר. אימא קיבלה את זה מאוד קשה אך החליטה שלא מדברים על זה יותר. רק אמרו לנו שקברו אותו במושבה "בית שערים". אחי תמיד היה אצלי בראש. ככל שגדלתי ובגרתי, רציתי ללכת לבקר את הקבר. יום אחד שיתפתי את בתי והתחלנו לחפש, הגענו לאיש שאחראי לקבורה במושבה, ואחרי מספר שאלות הוא סיפר לנו שיש קבר קטן ושנגיע לראות. הגענו ואכן זה היה אחי, לא הייתה לו מצבה – רק בטון עם שם, משהו מאוד מאוד קטן. נסעתי לשם עם אחיותיי, היה מאוד מרגש וכואב. זו הייתה סגירת מעגל עבורי.

איתי הנכד מוסיף: כיום סבא בפנסיה, הוא מרבה לצפות בטלוויזיה בעיקר בחדשות. כשאני בא לבקר, סבא תמיד מקשיב לסיפורים שלי ונותן לי טיפים בכדורגל.

הזוית האישית

איתי הנכד המתעד: סבא יקר, אני מאחל לך המון בריאות, שתמיד תהיה מאושר, שנמשיך לדבר בענייני הכדורגל ושיהיה לנו כיף ביחד.