מאגר סיפורי מורשת

שמי אבשלום דוידיאן, התגייסתי לצבא באוגוסט 1973, חודשיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים.

התגייסתי לצבא לחיל הנדסה קרבית, עברתי קורס קצינים התקדמתי בתפקידים: מפקד מחלקה, מפקד פלוגה, קצין מבצעים, סגן מפקד גדוד. השתחררתי מהצבא בדרגת רב סרן. במילואים קיבלתי תפקיד מפקד גדוד בדרגת סגן אלוף.

בצבא הנחנתי שדות מוקשים בסיני, בגולן, בבקעה  ובתוך לבנון. בניתי מוצבים בגבולות והשתתפתי במבצע ליטני בשנת 1978, במלחמת שלום הגליל בשנת 1982. חתמתי שש שנים בקבע, בשנתיים מהן, הצבא מימן לי לימודים אקדמאיים באוניברסיטת בר אילן, לתואר ראשון בכלכלה סוציולוגיה ומדעי המדינה.

בצבא הכרתי את סבתא שלומית שהייתה פקידת לשכה בבסיס בו שירתי. גם  היא חתמה קבע וכעבור שלוש שנים של היכרות התחתנו באוגוסט שנת  1979.

בסיום השירות בקבע עבדתי בחברת מחשבים בשנת 1984 ואני עובד באותה חברה עד היום כ- 40 שנים.

הריאיון עם סבא – סבא מספר על תקופת השירות הצבאי

התגייסתי לחיל הנדסה בשנת 1973 כשלושה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים. לימדו אותנו לבנות גשרים מעל תעלות ונהרות, להניח מוקשים באדמה, להכין חומרי נפץ לפיצוץ גשרים, לבנות מוצבים בעזרת דחפורים כבדים (טרקטורים גדולים). אימנו אותנו להילחם מתוך נגמש"ים (רכב שמסיע תשעה חיילים, נוסע על שרשראות ועליו כלי ירייה).

סיימתי קורס קצינים והגעתי בטרמפים לסיני, סיני הוא מדבר של חולות וגבעות חול שנקראות דיונה רוחות חזקות מזיזות אותן. הגעתי בלילה חשוך לגדוד הנדסה שישב במחנה של אוהלים. מפקד הגדוד הציב אותי בתפקיד מ"מ (מפקד מחלקה ) בפלוגה שיש בה שלוש מחלקות. כל מחלקה מונה 24 חיילים (שלוש כיתות של שמונה חיילים) ושלושה מפקדי כיתות. התאמנו בתרגולות לפריצת שדות מוקשים בקרב והתגברות על תעלות להעביר מעליהם טנקים על גשרונים.

קמנו כל בוקר בשעה מוקדמת מאוד ,נסענו במשאית עם ציוד עבודה וקרטון של גבינות/לחם וירקות לכל המחלקה, לארוחת בוקר בשטח. הנחנו שדות מוקשים נגד טנקים באורך של קילומטר וחצי בכל יום. בכל שדה ארבע שורות של מוקשים במרחק 2 מטר ממוקש למוקש. את השדות גידרנו בתיל ותלינו שלטי הזהרה לחיילים שלנו. לכל שדה קבענו מספר ורשמנו את המקום במפה.

נשלחתי ללמוד בקורס מפקדי פלוגות, חזרתי לגדוד בתפקיד מפקד פלוגה. בכל פלוגה יש שלוש מחלקות, תשעה  מפקדי כיתות –בערך כ- 80 אנשים.

בשנת 1977 נחתם הסכם נסיגה מסיני ואז התחלנו לפנות את שדות המוקשים שהקמנו כל השנים קודם לכן. עברתי לשרת בפיקוד דרום בבאר שבע בתפקיד קצין מבצעים. חתמתי קבע (להמשיך לשרת עם משכורת מהצבא).

ההיכרות עם סבתא שלומית

סבתא שלומית שירתה בפיקוד הדרום כפקידת לשכה בבסיס. היא גרה בצפון בחיפה (בת גלים) ונסעה מדרום לצפון וחזרה בכל סוף שבוע. גם היא חתמה קבע ועברה לשרת בלשכת הרמטכ"ל בתל אביב. היינו חברים במשך כשלוש שנים בערך. שנינו עברנו קורסים והיינו מתראים בין לבין. נהגנו לישון יחד בסופי שבוע בבית ההורים שלי ושלה.

לא דיברנו על נישואין, היינו בני 22-23, סבתא קטנה ממני בשנה. היה ברור לנו שנתחתן בבוא העת, לא היינו צריכים לדבר על זה. כשנרשמתי ללימודים באוניברסיטה, הבנתי ממנה שצריך להזדרז בהחלטה לגבי הנישואין. היא הייתה לחוצה שמא אתחיל לצאת עם אחרת.

לא הייתה הצעת נישואים רומנטית, וללא שאלה כמו "התנשאי לי?". יום אחד חורפי קבענו להיפגש בתל אביב ,היא הגיע מהצפון ואני מהדרום לתחנה המרכזית. הגיעה לבושה במעיל ארוך, נעלי מגף גבוהות, שיער מטופח, נראתה זוהרת ויפה כמו בסרטים. הוקסמתי, המשפט הראשון שלי היה "היי", במשפט השני אמרתי "בואי נחפש אולם חתונות בתל אביב". והיא זרמה, כמובן ששמחה מאוד וזה מה שהתחלנו לעשות באותו יום ובימים הבאים.

באותה תקופה חיפשנו דירה לגור במרכז, לקראת הלימודים שלי באוניברסיטת בר אילן. שכרנו דירה בגבעתיים, סגרנו תאריך עם אולם החתונות, הלכנו לרבנות בגבעתיים וקבענו פגישה עם  הרב ישראל לאו.

נישאנו בשנת 1979. אנחנו נשואים כבר 44 שנים, כך ששש שנים יותר או פחות לא גורע מתקופה ארוכה ומכובדת. מצאנו מקום שהיה ראשוני באותה תקופה, מקום שנקרא "גן אורנים" בגני התערוכה בתל אביב. במקרה בוטלה שם חתונה מתוכננת והתאריך התאים לנו. הרעיון היה לערוך חתונה בגן תחת כיפת השמיים, דבר שלא היה נהוג באותה תקופה. החתונה הייתה מפוארת, משפחות וחברים הגיעו מדרום ומצפון. הרב ישראל לאו חיתן אותנו.  נפגשנו איתו בביתו לפני מועד החתונה והיה מרגש מאוד. בחופה הוא איחד בין האות הראשונה בשמות אבשלום ושלומית , "א" ו- "ש" ואמר שהמילה "אש" יש לה משמעות של עוצמה.

שבוע לפני מועד הנישואין נכנסנו לדירה ששכרנו בגבעתיים. ההזמנות לחתונה נשלחו חודש לפני המועד, הכל היה מוכן. ההורים נפגשו לפני כן, אני קיבלתי שעון יד יוקרתי, שלומית קיבלה טבעת אירוסין ושרשרת זהב. ריהטנו את הדירה השכורה והתחלנו את החיים המשותפים ביחד, שבוע לפני החתונה.

אני נרשמתי לאוניברסיטה ללימודי תואר ראשון. הלימודים היו על חשבון הצבא במסגרת שירות הקבע. הלימודים נמשכו שנתיים כולל קורסי קיץ, עד להשלמת התואר. כאיש קבע קיבלתי משכורת צבאית במהלך הלימודים. בסיום הלימודים נותרו לי שנתיים נוספות לשרת בצבא. בתום שירות הקבע השתחררתי בדרגת רב סרן (פלאפל אחד על הכתף). במסגרת המילואים קיבלתי קידום לדרגת סגן אלוף (שני פלאפל על הכתף).

במקביל לימודים באוניברסיטה התעניינתי במחשבים ונרשמתי באופן פרטי לקורסי תכנות בסיסיים. לאחר השחרור בשנת 1985 חיפשתי עבודה בתחום המחשבים. בלי ניסיון ובזכות תעודת תכנות מהקורסים שלמדתי. אני עובד באותה חברה מאז ועד היום במשך 40 שנים! שלומית עבדה בחברה הנדסית ולאחר מכן בחברות ביטוח, היא ממשיכה לעבוד מעבר לגיל הפנסיה.

נקודת החוזק המרכזית שלנו שאני ושלומית משלימים זה את זה – אנחנו הפכים זה לזה. אני יותר שכלתני, מחשב את צעדי, מחפש את ההיגיון והלוגיקה בחיים. שלומית רגשית יותר, אינטואיציה חזקה, לא שומרת מחשבות אלא אומרת אותם באותו רגע. היא כועסת כדי שאני ארגיע, היא מתלהבת כדי שאני אשמח. אני מתון יותר, אפשר לומר סולידי. אני יודע להסתכל על הדברים כצופה ומבקר מהצד, היא חווה את הויכוח באופן עצמי רגשי. אנחנו אוהבים ומכבדים אחד את השני ותמיד בוחרים בפשרה ובשביל הזהב, בכל ויכוח או אי הסכמה.

בשנת 1998 נשלחתי מטעם העבודה ללמוד בחו"ל על מוצר מיחשוב חדש שנקרא "מחסן נתונים". הקמתי את הפרויקט בהצלחה בארץ, בחברת פלאפון, שופרסל וישראכארט. הפרויקטים נמשכו במשך שנה שנתיים בכל אתר. הם מאפשרים יכולת לקרוא כמות נתונים בנפחים עצומים וניתוח שלהם (מכירות, רווחים, סוגי מוצרים ומגמות צריכה של לקוחות מועדון).

בשנת 2003 נשלחתי שוב לחו"ל ללמוד על מוצר אחר: מערכת ניהול מבצעים ללקוחות לפי התאמה לצרכי הלקוח. בנק לאומי התעניין במערכת ומאז ועד היום אני מנהל את המוצר בבנק וממשיך לפתח ולתמוך בפרוייקט.

הבן הבכור אריאל נולד בשנת 1981 כשאני היית בגיל 26 ועדיין בשירות בקבע. אחריו נולה ליטל (אימא שלך) בשנת 1982. סבתא שלומית גידלה אותם ודאגה לכל מחסורם כשאני הייתי בצבא ומגיע הביתה בסופי שבוע. בשנת 1988 נולד עידן. השקענו קודם כל בילדים (חינוך, חוגים, ביגוד, בילויים, טיולים) ופחות בעצמנו.

תובנות 

יש לי כמה תובנות על החיים וזוגיות. אני פחות בעניין של לקנות פרחים בסופי שבוע או באירועים כמו יום האם, יום האישה, יום המשפחה ועוד. את יודעת שאין יום האב? יש תשעה באב! (מועד חורבן בית המקדש השני). בשבילי זו טירחה לקנות פרחים ומחויבות לעמוד בציפיות כל פעם מחדש. מצד שני אני מקפיד על עזרה בבית, לנקות, לסדר, להדיח כלים, לקפל כביסה, לגהץ וכד'. מקפידים לאכל יחד ארוחת בוקר לפני העבודה (כשאני לא יוצא מוקדם), או ערב לאחר העבודה. נפרדים בבוקר בנשיקה ונפגשים בערב עם נשיקה.

תמיד מכבדים זה את זה ושמים את הצורך של האחר לפני הצורך של האחד. אם בלב יש שמחה, החיים הם הנאה. אין לנו שליטה על החיים, קורים בהם דברים שלא תלויים בנו. ככה גם הזמן שלא יעצור אף פעם ולא נוכל להיאבק בו. הוא חולף על ידנו בזמן שאנחנו עסוקים בלתכנן אותו. אם נזרום וניקח את החיים בקלות, יקרו גם דברים טובים. יהיו הזדמנויות בהם נהיה במקום הנכון ובזמן הנכון ונוכל לצמוח מהם.

הזוית האישית

סבא אבשלום: היה לי כיף מאוד לספר את סיפוריי לנכדתי, לדעתי זה חשוב לספר ולדבר כדי שעוד דורות של המשפחה ידעו מה הוא עברם.

מאי: היה לי כיף לעבוד ולהכיר את הסיפורים של סבא שלי.