מאגר סיפורי מורשת

שמי אברהם ינובסקי, נולדתי בשנת 1947 במונטוידאו שבאורוגוואי. בשנת 1963 כשהייתי בן 16 עליתי לארץ עם אמי ושני אחים. הגענו לקיבוץ חצור ב-18.8.1963. כבר באורוגוואי, ארץ מולדתי, ידענו שנגיע ישר לקיבוץ חצור, לאחר שאמי סיכמה כך עם שליח התנועה. אז הקיבוץ רצה לקלוט משפחות עם ילדים. הפלגנו באנייה ששכרה הסוכנות כדי להעלות יהודים מארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי. ההפלגה נמשכה שלושה שבועות.

הגענו לקיבוץ, ובשבועיים הראשונים גרנו בצריף יחד עם אמנו, לאחר מכן, עברנו למוסד החינוכי בקיבוץ. אחי הקטן עבר לגור וללמוד בבית ילדים בכיתות יסוד. למדתי עברית יחד עם אמי באולפן של חצור ולאחר סיומו הצטרפתי ללימודים ביחד עם הנערים בגילי. השנתיים הראשונות היו קשות, למרות האולפן, השפה לא הייתה שוטפת והיה קשה ליצור קשר עם הנערים בקבוצה פרט לאחד שאליו התחברתי.

השירות בצה"ל

התגייסתי לצה"ל ביולי 1965 לחטיבת הנח"ל – נוער חלוצי לוחם. כיוון שהייתי אז בסה"כ שנתיים בארץ והעברית שלי לא הייתה מושלמת המחנך מי"ב המליץ על המסלול. צורפתי לגרעין של דרום אמריקאים, כולם מקיבוצים של השומר הצעיר. את הטירונות עברנו במחנה 80, במשך חמישה חודשים. אחר כך נשלחנו למחלקת נח"ל בקיבוץ דן, שהיה בגבול הסורי מתחת לרמת הגולן, שנקראה אז הרמה הסורית. עבדנו שם ועזרנו בשמירות כדי למנוע חדירות של גורמים עוינים. במאי 1966 סיימתי פרק זה ונשלחתי לגדוד 50. גדוד זה היה שייך לחטיבת הצנחנים, במסגרתו עברנו כמובן קורס צניחה, ובצענו אימון מתקדם כמו כל הצנחנים. לקראת סוף האימון לקחתי חלק ב"פעולת סמוע". פעולת סמוע הייתה הפעם הראשונה שצה"ל ביצע פעולת תגמול משוריינת נגד הירדנים. הוחלט בצבא על הפעולה לאחר ששלושה חיילים נהרגו במדבר יהודה, כשעלו על מוקש, והעקבות הובילו לכפר סמוע הירדני.

בנובמבר 1966 לאחר שסיימתי את השירות בגדוד 50, עברתי לקיבוץ חצור במסגרת חל"ת – חופשה ללא תשלום. בפברואר 1967 השתתפתי באימון ההקמה של גדוד 71 בחטיבת 55 שהוקמה מצירוף גדוד 66 שהיה מורכב מצנחנים במילואים וגדוד 28 שעבר מחטיבה 80, החטיבה הוותיקה של הצנחנים.

מלחמת ששת הימים

בחודש יוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים וחטיבה 55 שהייתה אמורה לצנוח באל-עריש שבמצריים, הועברה בדחיפות לירושלים לאחר שהיה ברור שהירדנים הצטרפו למלחמה. בלילה שבין 5 – 6 ביוני, הגדוד שלי פרץ ליד מעבר מנדלבאום, ליד בית חרושת לבלוקים, כבש את שכונת שיח' ג'ראח ונכנס דרך שער האריות לעיר העתיקה. בתוך העיר העתיקה המ"פ השאיר כיתה של 7 לוחמים ואני בתוכם, בהצטלבות של מדרכות להבטיח שלא יתקפו מאחור. עברו השעות ואנחנו בודדים בשטח בלי קשר עם שאר הפלוגה, למזלנו בהצטלבות הייתה חנות מכולת אליה פרצנו לקחת אוכל. את הלילה עברנו במקום ללא אמצעים ובין השמירות נמנמנו קצת. למחרת, לקראת הצהריים, עברה קבוצת חיילים שלנו ששאלו מי אנחנו, הסברנו להם שאנחנו מחכים להוראות. התברר שכל הגדוד מחפש אותנו כי המ"פ לא זכר באיזה הצטלבות הוא השאיר אותנו. עזבנו את המקום וחברנו לפלוגה שהייתה בארמון הנציב. לאחר מכן השתתפנו בכבוש מתחם אוגוסטה ויקטוריה.

בין השנים 1973 -1968 עשיתי מילואים במרדפים בבקעת הירדן ובתעלה במלחמת ההתשה.

מלחמת יום הכיפורים

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, היינו הראשונים לצלוח את התעלה והקמנו את ראש הגשר. הפלוגה שלי תפסה מוצב מצרי בחלק הצפוני של ראש הגשר.

ב-19 לאוקטובר המצרים גילו שהמוצב בידינו והחליטו להפגיז אותו, עם הפגז הראשון המ"פ נתן הוראה לרדת לבונקר שהיה במוצב, השארתי את התרמיל עם פצצות ררנ"ט ועליו את "מעיל הטייסים", שליווה אותי מאז שירותי בסדיר ובכל מילואים. בתום ההפגזה יצאתי מהבונקר והלכתי לעמדה שלי ולתדהמתי לא מצאתי את התרמיל וגם לא את המעיל. הלכתי קצת מסביב ואז ראיתי לא רחוק סמרטוט שרוף, הרמתי אותו ולפי הסימנים הבנתי שאחת הפצצות פגעה בתרמיל או בסמוך אליו והפעילה את הפצצות. כתוצאה מכך התרמיל נגמר לחלוטין והמעיל שכל כך אהבתי הפך לסמרטוט. בזמן הפסקת האש שנמשכה כמה חודשים עם הפרות של שני הצדדים, עברנו למוצב דרומית לאיסמעיליה במצרים. המוצב היה המוצב של צה"ל הכי צפוני באפריקה. שם באחד מחילופי האש שהיו, פצצת רפ"ג פגעה סמוך לעמדה בה הייתי, ורסיס קטן אף חדר לכתף שלי. פינו אותי לבית חולים שהיה בפאיד ולמחרת הטיסו לבית חולים אסף הרופא. למזלי הרסיס לא גרם כל נזק ולא היה רצוי לנסות להוציאו.

משנת 1974 עד שנת 1980 המשכתי פעם בשנה לשרת חודש מילואים במוצבים ברמת הגולן וגם בסיני.

בשנת 1980 הוחלט בצה"ל שכל בן 32 ויותר מבוגר, יעזוב את חטיבת הצנחנים, וכך הגעתי לחטיבת החרמון. במסגרתה המשכתי לעשות מילואים בעיקר בחרמון אבל לא רק, עשינו מילואים גם בשטחים בגדה המערבית, ואפילו פעם אחת ברצועת הביטחון בלבנון, באזור בחמדון.

חיי בקיבוץ חצור

בנובמבר 1966 חזרתי מהצבא ונכנסתי לעבוד במפעל היציקה של הקיבוץ. העבודה הייתה קשה אבל מעניינת. העבודה הייתה במשמרות מ- 4:00 – 12:00 ומשמרת שניה מ-12:00 – 20:00. בתקופות של לחץ הייתה גם משמרת שלישית. לאחר כמה שנים התמניתי למנהל של בית היציקה.  לאחר מכן עברתי לעבוד במחלקת כלים של המפעל בהרכבת תבניות.

בשנת 1980, יצאתי ללימודים בבית הספר להנדסאים ליד אוניברסיטת ת"א במגמה תעשיה וניהול. חזרתי למפעל בסיום הלימודים והתמניתי למנהל ייצור. בשנת 1986 עברתי להיות התמחירן של המפעל ועוזר המנכ"ל. תוך כדי התפקיד הזה ולאחר שהמפעל החליט להפריד את הגזברות מהקיבוץ נוסף לי התואר של גזבר המפעל. בשנת 1996 התבקשתי לחזור לרצפת הייצור של המפעל בתור סמנכ"ל תפעול תפקיד שהחזקתי בו עד לפרישתי מהמפעל.

בשנת 2002 עברתי לעבוד בהנהלת החשבונות של הקיבוץ. התחלתי כתמחירן ועוזר למנהלת קהילה. הכנסתי תוכנה להפקת הדוחות לכל האגפים. בהמשך שימשתי גם כגזבר. במקביל גם הכנסתי תוכנה אינטרנטית לניהול צי הרכב של הקיבוץ וגם הייתי אחראי על הקשר עם חברת סלקום בנושא הסלולרי. הייתי שותף מרכזי בהעברת הקהילה למודל התפרנסות ועזרתי לחברים בפתיחת חשבונות בנק.

בין השנים 2014 ועד 2021 עבדתי באופן חלקי, בתחילת 2022 יצאתי לפנסיה מלאה. במשך השנים בנוסף לעבודה, ריכזתי את מערכת החינוך של הקיבוץ ואת ועדת ביטחון. הייתי פעמיים חבר מזכירות וגם מספר שנים לא קטן במועצה הכלכלית של הקיבוץ.

משפחה

בשנת 1971 התחתנתי עם דפנה גשנסקי, שהגיעה לבקר את דודתה בקיבוץ כמה שנים קודם והחליטה להישאר בקיבוץ. באותה שנה נולד בני הבכור רם ובשנת 1974 נולד צור, ב-1975 נולדו התאומות  חגית וזיוה, בשנת 1983 נולדה ענת.

אז והיום

הקיבוץ שהגעתי אליו בשנת 1963 שונה מאוד מקיבוץ חצור בשנת 2023, אבל יש  דברים חשובים שלא השתנו: החוסן החברתי, הערבות ההדדית והדאגה לחינוך המשותף של הילדים. ברור מאליו שאת החגים חוגגים ביחד ביצירה עצמית. לסיום אציין משהו שהוא לא מובן מאליו: "החדר אוכל". בימי ראשון עד חמישי מגישים רק ארוחת צהריים. אבל בימי שישי יש שלוש ארוחות. בבוקר, כיף לראות את החברה' הצעירים בקבוצות מסביב לשולחן מחליפים חוויות.

הזוית האישית

סבא אברהם: שתדעו מה היה בעבר במשפחה ושתדעו ליישם את הדברים הטובים בחייכם.

עופר וגלעד: אנחנו שמחים שהייתה לנו האפשרות לשמוע ולתעד את הסיפורים שלך, כדי שישמרו. שמחנו לשמוע על הצבא, ועל החיים שלך.