מאגר סיפורי מורשת

שמי אבי שפירא, נולדתי בגרמניה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה בעיר מינכן בשנת 1946. שמות הוריי הם הלה ובני והם שורדי שואה. הוריי נולדו במדינה שהיום נקראת בלארוס, כאשר המקום היה בשליטה של פולין (נולדו כפולנים). אימא שלי הייתה בת 16-17 כשהתחילה המלחמה ובת 20-21 כאשר היא נגמרה. את כל המלחמה היא עברה במחנות עבודה יחד עם עוד נשים בנות גילה, הן נדדו ממחנה למחנה, ובכל מחנה כזה הן עשו עבודות עבור הצבא הגרמני כפי שהטילו עליהם. כאשר המלחמה התחילה, אבי היה נשוי עם ילד קטן וכשבאו הנאצים, הם הרגו את אשתו ואת הילד שלו (לילד קראו שמוליק). אחרי המלחמה, הוריי הכירו, התחתנו בגרמניה ונולדתי אני. נשארנו בגרמניה למשך שנתיים נוספות ובשנת 1948 הגענו לישראל, חודש אחרי הקמת המדינה. בישראל אבי היה פעיל בהגנה (תפקידו העיקרי היה לקנות נשק לארגון ההגנה).

עלייה לארץ

עליתי לארץ עם אוניית המעפילים האחרונה שהגיעה לארץ ישראל (השם של האונייה היה במקור "מאלה" אך שינו את שמה ל"כלנית"), שפעם הייתה יאכטה של נשיא ארצות הברית רוזוולט. האונייה הגיעה לחופי ישראל כאשר הייתה הפוגה ממלחמת השחרור (הייתה הפסקת אש בין הצבא הישראלי ולבין צבאות ערב), ומי שהתמנה לשמור על התנאים של הפסקת האש היו הבריטים. אחד התנאים של הסכם ההפוגה היה שבזמן ההפוגה לא יאפשרו לעלות לישראל, אך האונייה הייתה כבר בדרך. הם התקרבו לחוף ופחדו שהבריטים ייתפסו אותם, אז נשלח הס לכל האונייה.

סיפור שזכור לי במיוחד, ביום שבת אחד כשהייתי בן 10-12, ישבתי עם אבי ושמענו תוכנית ברדיו. ברדיו התראיין מי שהיה מפקד אוניית המעפילים, והוא התחיל לספר שהאונייה התקרבה לחופי הארץ בזמן ההפוגה ואז נשמע רעש מנועים של ספינות המשמר הבריטי והחלה דממה באונייה. כולם נצטוו לשתוק, וכיבו את המנועים כדי שספינת המשמר הבריטית לא תזהה אותם. לפתע תינוק אחד החל לבכות, אז אמרו לאימא של התינוק לשים לו יד על הפה כדי להשתיק אותו, וזה מה שהיא עשתה. לקח יותר מחצי שעה עד שלא שמעו יותר את קולות המנועים של ספינת המשמר הבריטית, וכולם היו בטוחים שהתינוק נחנק ומת. ואז אבא שלי אמר לי: "אתה היית התינוק הזה".

התקופה הצבאית – שיחתי עם דוד בן גוריון 

במלחמת ששת הימים (כאשר הייתי בן 21-22) הציבו אותי להיות מ"מ של חיילים שתפקידם היה לשמור על שדה נחיתה לא רחוק משדה בוקר, אנחנו גרנו בקיבוץ שדה בוקר לתקופת המלחמה. אחרי שלושה ימים חיל האוויר הישראלי שלט בכל המרחב האווירי של ישראל ומצרים, ותוך שישה ימים נגמרה המלחמה. לאחר שנגמרה המלחמה החלטתי להישאר לגור בקיבוץ, בעת שהותי בקיבוץ התיידדתי עם אדם בשם יהושע כהן (יהושע כהן היה קצין המבצעים של הלח"י), שהיה חבר טוב של דוד בן גוריון. בדיוק באותה תקופה, הממשלה של בן גוריון החליטה לקבל שילומים מגרמניה ואני לא הסכמתי עם החלטה זו, חשבתי שזו החלטה לא נכונה, אז אמרתי ליהשוע שיארגן לי פגישה עם בן גוריון. יהושע הלך ודיבר עם בן גוריון והוא השיב לו: "תגיד לבחור שיבוא איתי בבוקר" (בן גוריון היה עושה כל בוקר צעדה של סיבוב מסביב לקיבוץ והוא אמר ליהושע שאני אתלווה אליו מחר לצעדה). אז באתי, ופעם-פעמיים הלכתי עם בן גוריון את הצעדה היומית שלו מסביב לקיבוץ, התחלנו לדבר ואמרתי לו על השילומים מגרמניה והוא אמר לי: "איש צעיר, צריך להיות מעשי בחיים, אנחנו מדינה שצריכה כסף, קלטנו כל כך הרבה עולים חדשים, קלטנו כל כך הרבה אנשים מכל העולם. מאיפה אתה חושב היינו צריכים לשלם את כל הדברים האלה? לא הייתה לנו ברירה, הגרמנים היו מוכנים לשלם ואנחנו לקחנו את הכסף."

קריירה

לאחר התקופה הצבאית שבה התגוררתי בקיבוץ שדה בוקר עם בן גוריון החלטתי לחזור לאוניברסיטה ולהמשיך בלימודים. באוניברסיטה הייתי עתודאי ולמדתי כימיה פיזיקלית. כאשר סיימתי את הלימודים שלי באוניברסיטה וחזרתי לצבא, לא היו צריכים כימאים ושלחו אותי לקבוצת מחקר, שבדיוק תכננו שם איך לבנות את גדר המערכת (גדר אלקטרונית שישראל פיתחה בשביל לגלות מסתתנים שמנסים לעבור את הגדר ולחצות את הגבול), אז הלכתי לקבוצת מחקר הזאת ומישהו אמר שכדאי לשים שם סיסמומטר, אף אחד בקבוצה לא ידע מה זה אז החליטו שאני אקח את נושא הסיסמומטר ואמרו לי ללכת ללמוד מה אנחנו יכולים לעשות איתו.

הלכתי ללמוד סייסמולוגיה ומהר מאוד נהייתי בין הבודדים בארץ שידעו לנתח רישומים של ססמוטרים, לחשב איפה היו רעידות אדמה, לחשב את עוצמתן ועוד. במסגרת הזו הלכתי ללמוד במכון ויצמן ועבדתי שם, והפרופסור שלי שם אמר לי: "אתה צריך ללכת ללמוד מסודר, לך תעשה תואר שלישי", בארץ לא היה איפה ללמוד את זה אז שלחו אותי לשוודיה. נסעתי לשוודיה כאשר כבר הייתי נשוי עם ילדים. כשסיימתי ללמוד וחזרתי לארץ, המשכת לעבוד עבור הוועדה לאנרגיה אטומית שחיפשה מקום לבנות כור ליצירת אנרגיה (בסוף לא יצא שעשו עם זה שום דבר) ומהר מאוד רצו להקים יחידה ססמולוגית בישראל, אני הייתי מועמד טבעי מפני שמעט מאוד אנשים בארץ למדו את הנושא הזה. מונתי להיות מנהל האגף לססמולוגיה במכון הגיאופיזי. ניהלתי את האגף לססמולוגיה במשך 20 שנה. ייצגתי את ישראל בכל מיני פורומים, אירועים וטקסים בינלאומיים שעסקו בססמולוגיה.

כשהייתי בטקס ביפן, חברים מהארגונים השונים במדינות שונות ביקשו ממני שאני אקבל על עצמי את תפקיד מנהל המרכז הבינלאומי לססמולוגיה שהיה באנגליה, לא רחוק מלונדון, והסכמתי. כשישבתי שמה, מי שהיה אז שר האנרגיה התקשר אליי ושאל אותי אם אני מוכן לחזור לארץ כדי שאני אהיה ראש וועדה חדשה שבדיוק הקימו כדי לטפל בהערכות מדינת ישראל לרעידות אדמה, אז חזרתי, וזה מה שעשיתי עד שיצאתי לפנסיה בגיל 70.

חיי כיום

כיום, יש לי שלושה ילדים – שתי בנות ובן שמהם נולדו לי שמונה נכדים. אני עוסק בייעוץ לוועדת ההיגוי להיערכות לרעידות אדמה ואני מלמד באוניברסיטת חיפה בתוכנית שקוראים לה "התמודדות עם מצבי חירום". המקצוע שלי הוא גם התחביב שלי, אני אוהב ללמד ססמולוגיה, אני אוהב לחקור ססמולוגיה ופרסמתי הרבה מאוד מחקרים שהודפסו בירחונים מקצועיים בכל העולם.

הזוית האישית

סבא אבי: נהניתי שיצא לי לבלות זמן עם נכדתי ולספר לה על חיי בעבר, על העלייה לארץ, על הקריירה שלי ועוד. נחמד שהדור הצעיר מקשיב ומתעניין.

הנכדה המתעדת סיני: מאוד נהניתי לעשות את העבודה עם סבא שלי, זה נתן לי הזדמנות לבלות איתו זמן וללמוד על עברו, על משפחתנו ועל העבר של מדינת ישראל.