מאגר סיפורי מורשת

שמי גילי אבירם, אני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי אלי אבירם. סבי נולד בשנת 1945 בעיר שיראז שבאירן, הוא סיפר לי על עלייתו לישראל.

תקציר: סיפורו ש סבא אלי 

למדתי ספר ממלכתי-דתי, ובהמשך כנער בישיבה תיכונית. עם תום לימודי התגייסתי לצבא. לאחר שירותי הצבאי למדתי ראיית חשבון במכללה למנהל. בשנת 1967 נישאתי ליקירתי אביבה, אותה הכרתי במסגרת עבודתנו המשותפת בקופת חולים בפתח תקווה.

כיום אני אלמן, אב גאה לשלושה בנים נהדרים, וסב לא פחות גאה לשבעה נכדים מקסימים.

סבא אלי מספר לגילי על תחנות משמעותיות בחייו

שמי אלי אבירם, אני סבא של גילי. נולדתי בשנת 1945 באיראן, בעיר שיראז – עיר של תרבות, אמנות, ושירה. בשנת 1950 עליתי עם הוריי ושלושת אחיותיי הגדולות לישראל, זה היה בתקופה בה שלט השאה באיראן והיחסים המדיניים בין שתי המדינות היו מצוינים. נקלטנו במעברת העולים "שער העלייה" בחיפה ולאחר זמן קצר עברנו למעברת פתח תקווה שם שוכנו תחילה באוהלים ובהמשך בצריפי עץ.

החיים במעברה היו קשים למשפחה ודרשו אורך רוח והתמודדות עם מזג אוויר קשוח: קר ורטוב בחורף ויבש וחם בקיץ. כעבור שש שנים של סבל, בתנאי חיים קשים, הועברנו ע"י הסוכנות למבנה קבע והשמחה הייתה רבה.

1967 – מלחמת ששת הימים

עם גיוסי לצה"ל נשלחתי למחנה צאלים שבנגב למסלול טירונות קרבית, ועם סיומו שובצתי כחייל לשרת בחיל חרמ"ש (חיל רגלי משוריין) שהיה חלק מפלוגת טנקים באוגדה 38 תחת פיקודו של אריאל שרון.

כחודשיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, האוגדה נשלחה לגבול ישראל-מצרים שם קיבלו כוחותינו הוראה לפרוש עמדות ולהיכנס למצב כוננות.

בעקבות גירוש כוח או"ם ששהה במצרי טיראן על ידי נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל נאצר, המתיחות הביטחונית מול מצרים גאתה ועמה עלה חשש כבד לפריצת מלחמה כוללת. במשך מספר שבועות מתוחים שהיתי עם חבריי ליחידה במצב כוננות גבוהה במהלכן נדרשנו לשמור על ערנות מחשש לחדירת כוחות מצרים לישראל. בזמן זה חפרנו שוחות רבות לשימוש כוחותינו אם וכאשר יפרוץ עימות צבאי ויתקדמו לעבר ישראל כוחות מצריים.

כשבוקר בהיר אחד התבשרנו שחיל האויר של צה"ל תקף והשמיד את כלל כוחות האוויר של צבאות ערב, היה ברור שפנינו למלחמה קשה. חיילי מילואים נקראו להצטרף לכוחות הסדירים באוגדה כדי לחזקה ולטעת ביטחון בחיילים הצעירים, וקיבלנו הוראה לנוע בכוחות משוריינים מערבה לעבר ביר גפגפה שבסיני.

לאחר יומיים בהם כוחותינו התקדמו לעבר היעד ללא התנגדות משמעותית, התכנסנו לחניית לילה. נוהל חניה לילית בשטח אויב כלל חניית כלי הרכב (טנקים, נגמ"שים וזחל"מים) במבנה טבעתי שאמור ליצור חומת מגן משוריינת עבור החיילים הישנים בתוכה.

שעות הלילה המוקדמות עברו בשקט כשלקראת השעה אחת לאחר חצות, התעוררנו בבהלה לקול רעשי נפץ וצרורות ירי מחרישי אוזניים שנורו עלינו מכל כיוון מתוך החשיכה. בלי לחשוב או לתכנן את תגובתנו קפצנו לכלי הרכב והשבנו אש תוך כדי תנועה, שעה שחיילים נפצעים ונהרגים על ידי כוח חמוש שטמן לנו מארב. ללא אפשרות להעריך את גודל הכוח שניצב מולנו, השבנו אש למקורות הירי שבגבעות סביבנו מבלי לזהות את מיקומו המדויק של האויב כשרק רשפי נשקיהם חושפים במעט את מקום מחבואם. קרב היריות נמשך דקות ארוכות במהלכן נפצעו ונהרגו חיילים רבים ביניהם חברי לכוח שנורה ונהרג לצידי.

כדור אחר פגע בקנה הרובה שלי ומשם ניתז לזרועי וגרם לפציעה שאת חומרתה בלהט הקרב לא ידעתי. קיבלנו הוראה לסגת ובעור שינינו איכשהו הצלחנו להיחלץ. לאחר מספר דקות מטוסי חיל האויר הוזנקו לזירת הקרב והשמידו את הכוח התוקף בהפצצות שטיח מהן איש מחיילי האויב לא יצא חי. זמן קצר אחרי ההפצצה גילינו שנתקלנו בכוחות צבא סודנים, דבר שהתקבל בהפתעה רבה על ידי צה"ל והממשלה. פוניתי לבית חולים שדה שם טופלתי ופצעיי נחבשו.

לאחר מספר ימים הוכרזה הפסקת אש והמלחמה הסתיימה. נשלחתי לחופשה קצרה בביתי שם הוריי המודאגים קיבלו אותו בדמעות שמחה והקלה גדולה על שנותרתי בחיים.

הזוית האישית

סבא אלי: נהניתי מאד לעבוד עם גילי ולספר לו את סיפור חיי ואת קורותיי במלחמת ששת הימים. ראיתי את ההתענינות שלו בי ובסיפורים שלי. גילי ילד נבון וכישרוני. היה לנו כייף גדול, תודה רבה ליוזמי הפרוייקט.

גילי: סבא בן אדם מרתק. היה לי ממש כיף להיות איתו ולשמוע את סיפוריו, כיף לשמוע סיפורים שלא הכרת (במיוחד של סבא) ובאופן כללי הפרויקט היה לי כייפי ומאוד נהניתי.