מאגר סיפורי מורשת

שמי תמי מור. נולדתי בצפון תל אביב בשנת 1945 (קצת לפני קום המדינה), בת למשפחת פורת. אחות צעירה לדני ובת לצילה וקלמן. אמי לא עבדה באותה תקופה ואבי היה מנכ"ל של בנק קופת-עם – אחד הבנקים הראשונים בפלשתינה. לימים התמזג בנק קופת-עם עם בנק אנגלו פלשתינה והוקם בנק לאומי שקיים עד היום.

חייתי ברחוב קטן בשם פקיעין ליד דיזינגוף ובזל בבניין בן שתי קומות, עם בריכת דגים בחצר שמאוד אהבתי לבלות לידה כילדה. ברחוב היה מגרש משחקים ופעילויות שכונתיות בהן הייתי משתתפת. למדתי בבית הספר היסודי הר נבו ואחר כך בגימנסיה הרצליה עד כיתה י', אז עברתי עם משפחתי לארצות הברית בעקבות עבודתו של אבי. בשכונתי היינו מבלים הרבה בחוץ, משחקים משחק כדור שנקרא מחניים ומשחזרים סיפורים מסדרת ספרי מתח אהובה בשם חסמבה של יגאל מוסינזון. הייתי בתנועת הנוער מכבי ונהניתי מפעילויות דומות לאלה שהנכדים שלי היום עושים בצופים. ההורים היו "תל אביבים" טיפוסיים של שנות ה-50 ובילו הרבה בבתי קפה, ובפרט בקפה בוסתן המפורסם ברחוב דיזינגוף שהיה בבעלות דוד שלי מצד אימא, הנייק קליסקי.

ערך הנתינה

סיפור משמעותי שזכור לי מילדותי קרה קצת אחרי בת המצווה שלי. באחד הימים אבי הביא הביתה מגזין שנקרא "העולם הזה" ועל שער המגזין הייתה תמונה של תינוקת שזה עתה נולדה ושננטשה בפח זבל. סיפור זה מאוד נגע לליבי ולמחרת הלכתי עם אמי למערכת "העולם הזה" וביקשתי לתרום את כל כספי הבת מצווה שלי למען התינוקת. באחד הגיליונות הבאים של העיתון פורסם הסיפור שלי וזכיתי לתמונה במגזין. אני מאמינה שכל הילדים צריכים ללמוד מהי נתינה ועזרה לזולת כבר מגיל צעיר.

הכתבה בעיתון "העולם הזה"

המעבר לארה"ב

בגיל 15, בעקבות עבודות של אבי, עברתי לארצות הברית. הגענו לעיר ניוארק שליד ניו יורק והתמקמנו ליד בני משפחה של אבי שחיו שם. בארה"ב אבי עבד בבנקאות במנהטן ואמי פתחה מסעדה אמריקאית ("דיינר") שמאוד הצליחה. זכורים לי אחרי הצהרים רבים שהייתי חוזרת מהתיכון ועובדת בקופה בדיינר. לאחר סיום התיכון עברתי ללימודי תואר ראשון בארה"ב ומשם המשכתי ללימודי תואר שני באוניברסיטת הסורבון בפריז. עשיתי תואר ראשון בשפות ספרדית וצרפתית ותואר שני בצרפתית.

החזרה לישראל והקמת משפחה

לאחר סיום הלימודים עבדתי עבור ממשלת ארצות הברית. באחד הביקורים שלי בישראל פגשתי בעלים של משרד תיירות גדול שביקש ממני לעבוד עבורו. מכיוון שבשלב זה בחיים חשבתי ששינוי יכול להיות נחמד, קיבלתי את ההצעה, אבל לצערי די מהר הבנתי שהעבודה לא לרוחי והתפטרתי. זמן קצר לאחר מכן התחלתי לעבוד בחברת אגרקסקו שהיתה אחראית באותה תקופה על כל היצוא החקלאי של מדינה ישראל. באגרקסקו הכרתי את בן זוגי ג'יקוב ששימש ככלכלן שם ומשם השתנו חיי.

לאחר היכרות של פחות משנה, ג'ייקוב הציע לי נישואין. נישאנו בישראל בגן אורנים בתל אביב. את החתונה ניהל הרב לאו, שלימים היה לרב הראשי לישראל. מיד לאחר החתונה טסנו לארצות הברית ללימודי תואר שני של ג'ייקוב ואני חזרתי לעבוד במשרתי הקודמת. ב-1975 נולד בעיר ניו יורק בננו היחיד ליאור. כשליאור היה בן שש חזרנו ארצה והשתקענו בצפון תל אביב.

עדיין לא יצאתי לגמלאות, ואני וגי'ייקוב עדיין ממשיכים שלוש פעמים בשבוע לעבוד בעסק המשפחתי שלנו. אני מאמינה שהעשייה והמעורבות משאירים אותי "צעירה" ומקווה לתרום כמה שאוכל עוד שנים רבות. במקביל אני נהנית מהמשפחה הנפלאה שלי ורווה נחת מהנכדים הגדלים שלי שמגשימים את חלומותיהם וכובשים פסגות חדשות כל שנה מחדש. הם צמחו להיות ילדים מדהימים, ערכיים ועם מודעות גדולה לחשיבות המשפחה. אני אומרת להם תמיד כי אין דבר העומד בפני הרצון, צריך ללכת תמיד אחרי החלומות שלנו, להאמין בעצמנו ולהתמיד – ואז השמיים הם הגבול.

הזוית האישית

סבתא תמי: התרגשתי ונהניתי לקחת חלק בתוכנית הקשר הרב הדורי. הבגרות, הרגישות והסקרנות של אמי ללמוד עוד ועוד פרטים עליי ועל ההיסטוריה של המשפחה שלנו ריגשה אותי כל מפגש מחדש. אני מאושרת שזכיתי לנכדה כמוך, אמי, גאה בך מאוד מאוד ומאחלת שתמשיכי לגדול, לפרוח ולכבוש את כל היעדים שהצבת לעצמך כי עם כישרון ויכולות כמו שלך השמיים הם הגבול. אוהבת המון. סבתא תמי.

אמי הנכדה המתעדת: סבתא תמי, תודה רבה רבה שעברת איתי את התוכנית של הקשר הרב דורי. מאוד נהניתי לבלות איתך זמן איכות ואני מרגישה שזכיתי להכיר יותר טוב את השורשים שלי והמשפחה היפה שלנו. אני יודעת שלא תמיד היה לך קל אבל תמיד השקעת והשתדלת כי את יודעת כמה זה חשוב שנוכל להעביר את הסיפורים של המשפחה לדורות הבאים. תודה סבתא שנתנת לי הזדמנות ללמוד ממך ועל משפחתך. אוהבת אותך מאוד, אמי.