מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דמיטרי, נולדתי ב- 13 בנובמבר 1954, באוקראינה בעיר חרסון. חרסון זוהי עיר קטנה עם אוכלוסייה של כ- 200 אלף איש, נמצאת ליד הנהר דנייפר, אשר בדרום אוקראינה. זה היה איזור חקלאי עשיר במזון ואדמה.

לאבי קראו אנדרי ליס, הוא היה טייס ימי. לאמי קראו הירה ליס, היא הייתה עובדת בית. מוצאם גם היה מאוקראינה: אבי נולד בניקולייב ואמי נולדה גם היא, כמוני, בחרסון. כשהיה בן 17 הלך אבי למכללה צבאית וסיים אותה בהצלחה. לאחר מכן נלחם נגד הנאצים בשנת 1945. יש לו פרסים רבים ושמונה מדליות.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, שירת בספינת מלחמה בצפון רוסיה, ושם הגן על גבולות רוסיה וצפון פינלנד. בשנת 1963 עבר לניקולייב ובשנת 1974 פרש מן הצבא והיה בפנסיה. אמי, בזמן שאבי היה בשמירות, חינכה שני ילדים – אותי ואת אחי מיכאל. היא הייתה עובדת בית ודואגת לאבי כשהיה חוזר מהטיסות, הייתה מכינה לו אוכל, דואגת, מתעניינת ואורזת.

כשהייתי בן שבועיים אמי לקחה אותי לסברומורסק ושם גדלתי עד גיל 9. מזג האוויר שם היה קשה מאוד, קר: הטמפרטורה הייתה מגיעה למינוס 20-25 מעלות, עם רוחות חזקות וסופות שלג. גרנו בבית שניתן לאבי הלוחם על ידי הצבא. בסברומורסק התחלתי את לימודיי בבית הספר עד כיתה ג', ולאחר מכן עברתי לניקולייב. הייתי הילד הכי צעיר בכל מוסדות החינוך, כיוון שעקב טעות של אחת המזכירות רשמו אותי לבית ספר שנה אחת קודם, והלכתי לכיתה א' במקום בגיל 6 בגיל 7.

אהבה חיי האהבה שלי החלו בגיל 17, כשפגשתי את אישתי לראשונה כשהלכנו לעשות את מבחני הרישום לאוניברסיטה ב-1971, לפני 51 שנה. לאחר מכן אני ואישתי היינו זוג שאוהב אחד את השניה למשך שלוש שנים ולאחר מכן התחתנו. בשנת 1975 נולד בני הראשון, דמיטרי, כשלמדנו באוניברסיטה. כשסיימנו את האוניברסיטה בשנת 1979 הלכתי לעבוד במפעל גז למנועים של ספינות לוחמות כמנהל מחלקה. בשנת 1981 נולדה הבת שלי אנה.

עד היום אני ואישתי – במשך 48 שנה – נשואים ובמשך 51 שנים אוהבים אחד את השנייה. נולדו לנו כבר נכדים. את כל חיינו עברנו ביחד בשמחה ובצער, ותמיד היינו אחד לייד השניה בשעת הצורך.

עלייה

בשנת 1997 עלינו אני, אישתי וילדותיי לישראל. ביום החמישי להגעתנו התחלתי לעבוד ואישתי עם בני הלכו לאולפן. מצבנו היה קשה, סבלנו ממחסור כלכלי, היינו צריכים לעבוד יום ולילה, גרנו בשכירות בדרום תל אביב תמורת 500 דולר. בני דמיטרי נתן טפסים לאוניברסיטה וניגש לאוניברסיטת תל אביב ובתי הלכה לבית הספר.

מאז עלייתי לארץ עבדתי במגוון מפעלים כדי לפרנס את משפחתי עד שיצאתי לפנסיה עם סטאז׳ עבודה של 28 שנה, לא כולל את זמן העבודה לפני העלייה. מהמצב הקשה יצאנו בזכות הכסף שקיבלנו אני ואישתי מ- 12 שעות עבודה ביממה, ואני עבדתי שלוש שנים בלילות כדי שהשכר יעלה פי 1.5. היו ימים שלא הייתי בבית ונתקעתי בעבודה. בסופו של דבר המצב הקשה עבר בזכות מאמץ רב. קנינו דירה, הילדים גדלו, וכיום כולנו מפורנסים יפה.

חלום

כשהייתי בכיתה ה' היה לי חלום. החלום שלי היה להיות טייס קרבי כמו אבי. אבא שלי דיבר עם מנהל הבית ספר לטייסים כשהייתי בן 17 וקבע איתו שייקחו אותי לבית ספר. כל ילדותי חלמתי על כך, וכשאבי סיפר לי על שיחתו עם המנהל התרגשתי יותר מאי פעם. חלומי לא התגשם כשאמרו לי שהראייה שלי לא תקינה, לא לקחו אותי להיות טייס מסיבות בריאותיות. בסופו של דבר סיימתי כמהנדס טכנאי.

לנכדי הבוגר יש את הנתונים לטיס, אך הוא מעוניין בתחום הרפואה, ולכן אין לנו חלום במשותף. מעולם לא התעניינתי בתחום הרפואה, היה נראה לי משעמם, ועד היום נראה לי כך.

סיכום דברים

חייתי חיים מלאים בחוויות טובות וכאלה שפחות, בסופו של יום תקופות רעות עוברות ואני עברתי אותן בכוחות עצמי ובזכות המשפחה שלי שתמיד הייתה לצידי ואני לצידה. אני שמח על כך שעליתי לארץ והכרתי כאן הרבה אנשים נהדרים שלעולם לא חשבתי שאכיר. אני רוצה להגיד תודה למשפחה הגדולה והמאושרת שלי שתמיד תמכה בי.

הזוית האישית

רונן הנכד המתעד: היה חווייתי ומשמעותי בשבילי לעשות תכנית זו. אני מרגיש שגיליתי עוד פרטים קטנים על החיים של סבא שלי, וזה גרם לי להכיר אותו מחדש. חלק מהדברים לצערי היה קשה לסבא שלי לעשות בשל מצבו הבריאותי. היה במיוחד קשה לפרש לעברית את כל המסופר ברוסית. למרות הקשיים נהניתי מאוד ואני מקווה שיהיה עוד תכניות מהסוג הזה שעוזרים לדורות הצעירים והמבוגרים להתחבר.

סבא דמיטרי: תכנית זו גרמה לי להנאה רבה, מכיוון שהתרגשתי לספר לנכדי על חלקים מהעבר שלי שכבר הרבה זמן רציתי לספר לו. במהלך התכנית אני חושב שהיה הכי חשוב שצחקנו ונהנינו. התכנית הזו הייתה משמעותית מאוד בעיניי. אני מקווה שבהמשך התכנית תהיה נפוצה יותר, ושיותר ויותר תלמידי תיכון ברחבי הארץ יוכלו לעשות אותה ולחזק את הקשר עם הדורות המבוגרים במשפחתם.