מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי קלודין. נולדתי בשנת 1951 בקזבלנקה שבמרוקו. לאבי קראו ז'נו (יהודה), ולאמי קראו קונציטה (קונספסיון). לאחותי הקטנה קראו דני. אבי גדל במרוקו למשפחה יהודית אדוקה – לאביו קראו אברהם, ולאמו – חסיבה.

סבתא חסיבה

סבא אברהם היה בחור ישיבה ותלמיד חכם במרקש, וביחד עם סבתא חסיבה הם הקימו משפחה בת שישה ילדים, כאשר אבי היה הילד השלישי במספר. אבי נשלח ללמוד בבתי הספר אליאנס של היהודים הצרפתיים ובערב נשלח ללמוד תורה אצל "מלמד". למרות שאבי גדל במשפחה אדוקה בדת, כאשר גדל הוא התרחק מהדת וניהל אורח חיים חילוני.

סבא אברהם

באותה תקופה, כאשר הילדים גדלו והגיעו לגיל 18 לערך, המשפחות היו מוצאות להם שידוך הולם ומחתנות אותם. אולם אבי כביכול מרד, הוא לא רצה להתחתן בדרך הזו, ולכן התחתן בגיל מאוחר רק לאחר שהתאהב ברקדנית פולקלור שהגיעה עם להקתה מספרד לסיבוב הופעות במרוקו. אמי נולדה במדריד שבספרד למשפחה נוצרית קתולית ממעמד הביניים. היא הגיעה לסיבוב הופעות במרוקו, שם התאהבה באבי, ובמיוחד התפעלה ממשפחתו וממנהגיהם המסורתיים. סבי לא התלהב מכך שבנו נישא לאישה גויה, ולכן הוא נסע למדריד לבדוק את משפחתה של אמי, ולבסוף התרצה. הוריי נישאו בחתונה אזרחית ובשנת 1951 נולדתי אני. ילדותי בקזבלנקה היתה מאושרת מאוד, אמנם גדלתי לאורח חיים חילוני וחונכתי בבתי ספר של הצרפתים, אולם אבי אמר לי ולאחותי שאנו יהודיות וגרם לנו להתגאות בכך, והקפיד לספר ולהעביר לנו מעט מן המורשת היהודית. החגים היהודים שהכרתי היו פורים, פסח וכיפור. בשנת 1956 סבא אברהם וסבתא חסיבה עלו לארץ ישראל יחד עם שלושה מילדיהם, ולכן לא הכרתי את שאר החגים היהודים.

כאשר הייתי בת 14 שמעתי שיחה בין אבא שלי ואחותו, דודה אניטה, אשר זכורה לי עד היום. בשיחה שהתנהלה ביניהם, שמעתי את דודתי מציינת לאבי שהבנות שלו לא יהודיות, ואבי אמר בתגובה שכאשר נהיה בנות 18 נבחר את הדרך בה נרצה לנהל את חיינו, בתגובה למורת רוחה של דודתי, שמעתי את אבי אומר: "למה, זה כזה טוב להיות יהודי?"

לא הבנתי את משמעות דבריו של אבי, משום שהוריי מעולם לא סיפרו לנו על רדיפות היהודים במהלך ההסטוריה, אפילו על השואה לא שמעתי כלום. אולם, בהמשך לשיחה הזו אמי החלה תהליך גיור. זכור לי במיוחד שאחותי ואני היינו הולכות איתה לשמוע שיעורים ביהדות. כאשר אימי התגיירה, רב העיר הרב שלום מסאס, שלימים נעשה רב בירושלים, סירב לגייר את אחותי ואחותי משום שלמדנו בבתי ספר של גויים שפעלו גם בשבת.

בשנת 1966 עברנו לצרפת, ובשנת 1968 לאחר מהומות הסטודנטים בצרפת, אבי החליט לשלוח את אחותי ואותי לחופשה אצל סבתא חסיבה בארץ ישראל. כל כך נהנינו בחופשה הזאת עד שכאשר היא נגמרה, אבי הציע לנו להישאר בארץ ישראל, אני למדתי בכיתת בגרות צרפתית בנתניה, ואחותי בחוות הנוער בירושלים. בכיתת הבגרות הכרתי את אהבת חיי ושמו ז'קי (יצחק) וולשטיין, שנעשה לבעלי. בשונה ממני, ז'קי גדל בפריז, להורים אשכנזים דתיים ניצולי שואה. הוא נשלח לארץ על ידי אביו, משום שהוריו עברו לגור בגרמניה לצרכי עסקים, ולא רצו שבנם יחיה על אדמת גרמניה.

אבי ואמי (ז'נו וקונצ'יטה), ילדיי ונכדיי קוראים להם פאפי ומאמי

למרות ההבדלים השונים, התפתחה בינינו אהבה מופלאה, וכאשר סיפרתי לז'קי את סיפורה של משפחתי הוא הזכיר לי שאיני יהודיה. אני הופתעתי מהתזכורת, משום שלמרות שידעתי זאת, כל חיי חייתי בתודעה שאני יהודיה ושכחתי מכך לגמריי. בעקבות כך התגיירתי, ולאחר מכן נישאנו. למרות שז'קי גדל במשפחה דתית, כאשר הכרתי אותו הוא ניהל אורח חיים חילוני, וכך גם חשבתי שנחיה. אולם, כאשר נישאנו התחלנו לשמור כשרות, שבת, וחגים, ואת שני ילדינו שלחנו לבתי ספר דתיים ולתנועת הנוער בני עקיבא. בתי הגדולה היתה לפעילה נלהבת בתנועת בני עקיבא, שם הכירה את בעלה שהיה בחור ישיבה, ולהם נולדו שבעה ילדים מקסימים שומרי תורה ומצוות כמו הסבא רבא רבא שלהם, שהיה בחור ישיבה במרקש. בני הקים גם הוא משפחה מקסימה שמנהלת אורח חיים מסורתי בארץ ישראל.

סיפור חיי מלווה במסטריות מופלאה ששמרה על הגחלת היהודית, ובמהלך חיי נזכרתי, שלמרות שאמי גדלה במשפחה נוצרית קתולית, אביה נולד בכפר ליד מדריד בשם "פינטו"…?

תמונה משפחתית

כל הצאצאים. נצח ישראל לא ישקר.

הזוית האישית

קלוד: נהניתי להעביר לנכדתי האהובה את סיפור חיי.

תמה: נדהמתי לשמוע בשלמות את הסיפור היהודי המופלא שעובר במשפחתנו, תמיד שמעתי קטעי סיפורים ועכשיו זכיתי לשמוע את הסיפור במלואו. תודה על הזכות להיות שותפה!