מאגר סיפורי מורשת

"אני נוסעת לירושלים", נרגשת מאוד. ירושלים היא תמיד עבורי סבא וסבתא שכל כך אהבתי לבוא אליהם. ירושלים, היא גאוותה של אמי שגדלה בה וידעה לספר עליה הרבה אבל לא ידעה לשחות, כמו ירושלמית אמתית. היום, פני אל הכותל המערבי.

הכביש החדש, עמוס בכלי רכב והתנועה זורמת. עצי האורן שהשתקמו מהשרפה אשתקד נטועים, בין סלעי אבן וצובעים את הנוף בירוק ולבן. מחביאים מנהרה חדשה, חשוכה מעט, מודרנית מאוד. הדרך בואכה ירושלים אל הכותל ישן בחדש.

לפני חמישים וחמש שנים לקחה אותי אמי בפעם הראשונה לגעת בכותל. הכותל עליו שמעתי ממנה כל חיי. אמי, נרגשת מאוד וחסרת סבלנות אצה רצה בדרכה אל הכותל המשוחרר. רצה, בַּעָבָרה.

הגענו לסמטה צרה מאוד וקיר אבני ענק, שטמונה בהן ערגת דורות של יהודים.  הכותל המערבי. אני נפעמת, דפיקות לבי מואצות, לא מן הריצה להדביק את צעדיה של אמי, אלא מן ההוויה. מרימה ראשי  מתחתיתו של הכותל אל ראשו. גבוה מאוד ומשדר חוזק ויציבות. כאילו להדגים את קטנותי. אני שומעת קולות רבים של תפילה ושל שירה וגם ריקודים. לא ממש ברור לי מה עכשיו, ומה הוא סיפורי הדורות, שהעבירו לי אמי וסבי וסבתי. בשעה זו נתערבבו בי כולם.

אני חשה טלטלה בלבי וטלטלה בידי. אמי היא, שמושכת ידי בהתרגשות רבה, מבקשת שאחלוק אתה את התרגשותה. כאן, מראה אמי, היה הגן שלי. וכאן, בית הספר למל שלמדתי בו. ובסמטה הזו צעדנו כל שבת וחג לתפילת המונים בכותל, וכבר היא רצה ועולה במדרגות לביתה שהיה. אני מתקשה להנתק מהקיר המהפנט בסמליותו.

קיר ומורשת, וזיכרון אישי וזיכרון משפחתי וזיכרון לאומי. מכלם, יש בו בכותל ששחררו חיילי הצנחנים. חברי ילדותי ובני דוֺדַי היו בין הלוחמים.

אני מרגישה גאווה בכך. עדיין, אינני יודעת עד כמה אהיה קשורה לנצח, אל חטיבת הצנחנים.

טקס השבעה נערך כאן היום לטירוני הצנחנים. שלשום, היו אלו טירוני מג"ב, נכדיי בין המושבעים.

אני עומדת מול הכותל העתיק והאיתן הזה, ששמע אין ספור קריאות אני נשבע. קריאתם המהדהדת של המכבים שלחמו על המקדש. קריאתם עוד נחזור אליך של לוחמי תש"ח, קריאתם של לוחמי הצנחנים שאכן חזרו אליו.

והנה, גם נכדיי מצטרפים אל הקריאה והמחויבות. נכדי, זה שלפני 18 שנה חמלתי אותו ואת תאומתו בלידתם, אני מהורהרת. לא שוכחים ימים הם נטבעים בך ומטביעים חותם. כמו הפעם הראשונה עם אמי בכותל.

החום כבד, השמש צורבת בעיניים ואני נשאבת להרהורי ומדפדפת בהם.

נדמה לי, שנרדמתי בין המשמרות בבית החולים. מותשת מהמתח של המלחמה. הטיפול בפצועים והציפייה לשלום קרובַי הלוחמים. קומי קומי זה לא זמן לישון, מטלטלת אותי בכוח גיסתי עליזה. זו שלקחה עלי חסות בזמן המלחמה, כי אצלה חפרנו שוחה בחצר ושתינו חזקנו זו את זו. קומי, היא קוראת נרגשת בעיניים דומעת, מודיעים שהצנחנים שחררו את הכותל המערבי.

הר הבית בידנו !

הפעם הראשונה ששמעתי משפט זה, פרצתי בבכי מטלטל. מוזר, מה כוחה של מורשת, הרי לא הייתי שם ואני מכירה אותו מספורים ותמונות בלבד. בכי מנחם של התרגשות ראשונית.

אני מביטה בכותל ובנכדיי ורואה ברוחי את כולם. אנחנו חלק משושלת הדורות. חוט מקשר התרגשויות.

הזוית האישית

רוני: נהנתי מאוד לשמוע את החוויות והסיפורים של סבתא שלי, לדבר ולהפגש איתה, ולהכיר עוד דברים עליה.