מאגר סיפורי מורשת

נעמי עורב נולדה באחד באפריל 1928 בתל אביב. היא בת יחידה  להוריה. הוריה שניהם יוצאי ברית המועצות לשעבר: האם מירה, ילידת לטביה והאב אברהם, יליד רוסיה. הוריה נפגשו בצרפת ולמדו בסורבון. אביה היה ציוני, ושכנע את אמה שעליהם לעלות לארץ ישראל. הם עלו יחד עם ההורים של אמה, שעזרו להם בגידולה של נעמי. היא דיברה בבית רוסית עם סבתא וסבא, ועברית עם הוריה.

הבית היה חילוני, לא הקפידו על שמירת מצוות, לא על כשרות וגם לא צמו ביום כיפור. הדת לא הייתה חלק משמעותי בחייהם. ביום כיפור הסבתא הייתה סוגרת את התריסים ואוכלת, ולאחר מכן הולכת לבית הכנסת. כאשר נעמי שאלה את הסבתא למה היא אוכלת ואח"כ הולכת לבית הכנסת. הסבתא ענתה: "זה לא יזיק". זיכרון נוסף שלה הוא מאמה שהייתה אוכלת כריך עם נקניק וחמאה. לשאלתה האם ענתה: "מי שרוצה להאמין ולהיות דתי שיהיה, מי שלא לא". נעמי חונכה עוד בילדותה שאפשר להיות יהודי מבלי להיות דתי. היא מדגישה ואומרת שהיא אינה מאמינה ולדעתה, הדת יוצרת סייגים בין אנשים ועל כך היא מצרה.

נעמי למדה בבית הספר בלפור, ולאחר מכן בתיכון גאולה, ששכן קרוב לים. היא וחבריה נהגו מדי פעם לברוח מהשיעורים וללכת לים, או לנסוע לטייל ביפו, שהייתה עיר ערבית. היא זוכרת, שעל האוטובוסים היו שלטים "עברי דבר עברית" ועד היום זכור לה טעם הגלידה ביפו.

התקופה הייתה לפני הקמת המדינה. הוריה היו חברים בהגנה. אביה העניק לחברי ההגנה טיפול רפואי, ואמה סיפקה תרופות למי שנזקק.

עובדה זו נודעה לה רק לאחר שנים, כי כל אחד מהם נשבע לשמור בסוד את חברותו בארגון. נעמי הצטרפה להגנה בהיותה בת 12.

היא זוכרת שכאשר הצטרפה  להגנה, היא הוכנסה  לחדר חשוך ושאלו אותה: "את מוכנה למות בעד ארצנו"? כפי שיוסף טרומפלדור אמר. נעמי בת ה-12 ענתה: "אני לא רוצה למות בכלל".

בשנים הראשונות שלה בהגנה, תפקידה היה להדביק כרוזים נגד האנגלים.

בתחילת המאורעות, הערבים זרקו אבנים וירו על היהודים, לכן בתי הספר הפסיקו להוציא תלמידים לטיולים.

היא מתארת תקופה זו כתקופה קשה.

לימוד הערבית  בבית הספר הקל על התנהלותה באותה תקופה. מנהיגי הפלמ"ח ראו בהתיישבות העובדת אידיאל חינוכי ויעד להגשמה.

נעמי התגייסה לפלמ"ח לפלוגה ו', בקיץ 1945, במסגרת גרעין של תנועת הצופים ושהתה שנתיים בקיבוץ גניגר.

היא נשלחה לקורס חובשים בנתניה, וכשסיימה אותו מילאה תפקיד של חובשת. כאשר נקראה למילואים (קראו לזה אז "רזרבה") ליוותה את השיירות לירושלים במסגרת מחלקת "זהבי". בתקופת הבריטים הנסיעה מת"א לירושלים הייתה באוטובוסים עם נשק מוסתר. היא וחברותיה היו מחביאות בחזיות ובתחתונים שלהן את הנשק, בהנחה שהאנגלים הג'נטלמנים לא יחפשו נשק עליהן.

הן תמיד נראו שמנות, וכשהאנגלים היו באים ומחפשים כלי נשק, הן היו יושבות ומחייכות ומראות כאילו הן אינן מסתירות דבר.

בזמן שירושלים הייתה נצורה הערבים הסתתרו בין הסלעים וירו על כלי רכב והרגו רבים, ולכן החלו לנסוע בשיירות. תפקיד השיירות היה להביא מצרכי מזון, בגדים, נשק, שמיכות, תרופות וציוד נוסף לירושלים הנצורה. כאשר השיירות הגיעו לירושלים פרקו את הציוד וחזרו לתל אביב.

נעמי שהייתה בין מלווי השיירות מספרת: "זה היה מאוד מפחיד, אבל לא הייתה לנו ברירה, הברירה היחידה הייתה להשתמט, לא לעשות כלום ולשבת בבית, אבל החלום שלנו היה להקים את מדינת היהודים, להגביר את המוטיבציה להילחם ולא לוותר".

ערב לפני עליית השיירה לגוש עציון, נעמי השתתפה בנשף שהתקיים בקולנוע מוגרבי בתל אביב. בבוקר התעוררה מאוחר והייתה בטוחה שהשיירה יצאה בלעדיה.

נעמי חשבה שאימא שלה תאמר: "לא נורא, תמשיכי לישון, תיסעי מחר". אבל אימא שלה אמרה: "קומי, תתלבשי מהר, תיקחי מונית לתחנה המרכזית ותיסעי". היא לא ידעה אם נעמי תחזור בחיים, כי הרבה מלווים של השיירות נהרגו בדרך, אך בכל זאת עודדה אותה לצאת לדרך.

נעמי הספיקה להגיע בזמן למקום המפגש. השיירה יצאה, פרקה חלק מהציוד בירושלים, ומשם המשיכה לקיבוץ קריית ענבים. הם התארגנו לשינה ברפת של הקיבוץ. נעמי שהתקשתה לישון בגלל ריח הפרות וחוסר התנאים יצאה לעשן בחוץ, ושני חברים הצטרפו אליה. אחד מהבחורים שהצטרף אליה היה זרובבל הורוביץ.

כשהשיירה נתקעה בנבי דניאל, זרובבל הורוביץ פוצץ את עצמו עם הפצועים במשוריין הראשון וקיבל את אות הגבורה.

למחרת הם המשיכו לגוש עציון, פרקו שם את הציוד ויצאו עם מחלקה של חיילים שהיו בעצם סטודנטים באוניברסיטה, חזרה לירושלים. בדרך היו קרבות קשים עם הערבים שארבו להם ורבים נהרגו. בנבי דניאל ניתנה פקודה לחזור לגוש עציון. ארבעת המשוריינים האחרונים בשיירה, חזרו לגוש עציון, ונשארו שם עד הכניעה.

נעמי הייתה על אחד  מארבעת המשוריינים שחזרו לגוש.

היא מספרת: "לא יכולתי להודיע שנתקעתי, וחזרתי עם ארבעת המשוריינים לגוש, בבית לא ידעו עלי שום דבר. רק מאוחר נודע להם שאני בגוש עציון. מבית ספר בו למדתי שלחו מכתב תנחומים למשפחתי, משום שחשבו שכולם נהרגו".

בגוש, היא וחבריה מהפלמ"ח התמקמו בקיבוץ משואות יצחק ונעמי המשיכה כחובשת בבית החולים. ביום הפינוי, היא זוכרת שהלכה עם אתי רוזנצוויג, לבונקר בו הסתתרו נשות כפר עציון. כשהגיעו למערת המסתור, מצאו שם נשים, רובן ניצולות שואה, מסתתרות בחושך ומשותקות מפחד.

נעמי מספרת :"חזרנו בלעדיהן, בלילה. אני זוכרת את הדרך הזאת, איך נתקלתי בחושך בגופות וב… לא יודעת במי ובמה נתקלתי". הן חזרו ואז ביקש מהן רופא בית החולים, ד"ר וינדזברג, לחזור למערה ולשכנע את  הנשים להתפנות עם כולן למשואות יצחק "כי זה הסוף"! . נעמי פחדה לחזור וסירבה. אתי הסכימה וחזרה למערת המחבוא. אף אחת מהנשים שהצטופפו במערה לא שרדה, כולן נרצחו.

הירדנים שכבשו את המקום לקחו את כל הנותרים בשבי. נעמי אומרת: "יכול מאוד להיות שכל סיפור השבי היה נמנע לו אמא שלי, לא הייתה מעירה אותי בבוקר לליווי השיירה."

בירדן בנו מחנה שבויים, אום אל ג'מאל, במיוחד בשבילם. כעבור חודש שחררו את הבנות ולבסוף הצלב האדום שחרר גם את הבנים.

היא מציינת שהיחס בשבי לנשים היה טוב. אחד הלגיונרים ששמרו עליהם אמר: "המלך עבדאללה ביקש לשמור עליכן כמו על הבנות שלנו".

רגע הכניעה זכור לה היטב במיוחד האקט שבו הייתה צריכה להניח את הסטן העלוב והרימון העלוב לרגליו של ליגיונר שעמד ברגליים פשוקות ולהשתחוות בפניו.

היא מציינת: "יכול להיות שהאיש היה בכלל גמד, אבל עד היום, בזיכרוני עומד שם ענק". במשך שנים התביישה לספר שהייתה בשבי כי הרי חונכה על המשפט: "טוב למות בעד ארצנו". תקופה ארוכה אף נמנעה מלהיפגש עם חבריה לשבי.

רק משהוקמה עמותת "ערים בלילה" של חיילי צה"ל ששהו בשבי במלחמת יום הכיפורים, הבינה שאין לה במה להתבייש, והחלה לשתף במה שעבר עליה.

עם חזרתה מהשבי, צורפה נעמי בשנת 1948 למשלחת הראשונה שנשלחה לגייס כספים  באמריקה. המשלחת כללה 10 קצינים, 5 נשים ו-5 גברים ואת נעמי שהייתה בדרגת רב"ט. הם עברו בין בתי כנסת, קהילות יהודיות, ארגוני סטודנטים ובתי עשירים, סיפרו על הצבא והארץ וגייסו תרומות.

כולם עבדו בזוגות חוץ ממנה שסיפורה היה שונה ומיוחד. הייתה התעניינות מיוחדת בסיפור של בחורה שהייתה בשבי: "כי בוודאי קרו לה הרבה דברים".

יום אחד הרצתה בבית עשיר מאד בבוסטון בפני קבוצה של  עשרה גברים מיליארדרים. לפתע אחד הגברים אמר:

"You give blood

We give money,

It's the same "

לחיזוק דבריו הוא הדגים בשתי ידיו את השוויון בין דם לכסף. היא ברחה נסערת ובוכה. בחוץ חיכה לה מלווה מהמגבית היהודית. כדי להרגיעה הוא הציע לקחת אותה לבלות במועדון. הצעתו הכעיסה אותה, היא חשבה שהוא אידיוט, לכן סירבה להמשיך עם המשלחת ואף דחתה הצעה של טדי קולק להצטרף למשלחת לדרום אפריקה.

עם חזרתה לארץ, שובצה בחטיבת הנגב, אצל קצין הסעד בבאר שבע. היא הגיעה לבאר שבע לחורף קר מאוד שהיה בארץ. היא קבלה חדר ללא זכוכיות בחלונות (מבנה המשטרה של היום). זה שבר אותה לגמרי והיא החליטה לחזור הביתה לתל אביב, תוך שהיא מצהירה על שנאתה לבאר שבע "כף רגלי לא תדרוך בעיר הזו לעולם". אך לימים, לאחר נישואיה היא חזרה לעיר.

נעמי מציינת כי במסגרת תרגיל במילואים, הם ישנו באוהלים ותרגלו איתם חטיפה ונפילה בשבי. תרגיל זה החזיר אותה לאירוע שחוותה בשבי וגרם לה לאי נוחות.

בעקבות כך, פנתה לצלב האדום כדי לקבל אישור על נפילתה בשבי על מנת להשתחרר מהשירות. אז התברר לה כי לפי אמנת ז'נבה, היו צריכים לשחררה מהצבא מיד עם חזרתה מהשבי. נעמי השתחררה מהצבא סופית בגיל 21.

עם שחרורה מהצבא, עבדה במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה. לאחר מכן נשלחה לעבוד כאחות במחנה העולים "גאולים" שבעדן עם עולי תימן, ובמעברת כיסלון.

באחד הטיולים שהשתתפה, "תפס טרמפ" בחור צעיר שעלה לאוטובוס בו נסעה. האוטובוס חנה להפסקת קפה וגלידה בבאר שבע, והבחור הצעיר ניגש אליה וזאת  לאחר שבירר פרטים אודותיה. הוא החל לחזר אחריה. שמו היה יעקב עורב שכונה "בודה". יעקב היה אגרונום שהתמחה בניצול שיטפונות והשבחת מרעה באזורים צחיחים. מרכז חייו ועבודתו היו בנגב. הוא היה ממייסדי קיבוץ שדה בוקר והקים את תחנת הניסיונות בעין יהב. זכה בפרס בן-גוריון המוענק לאישים שתרמו להתפתחות הנגב.

נעמי סירבה להצעת הנישואין שלו, כי רצתה לטייל ולבלות. נעמי הסכימה להתחתן  רק כאשר סיפר לה שהוא קיבל מלגה להשתלמות בארצות הברית, וכדי שהיא תוכל להצטרף אליו הם צריכים להתחתן. נעמי חשבה: "איזה יופי, אם אנשא לו אני אוכל לטייל בארצות הברית".

הם חזרו לארץ אחרי שנה שלמה באריזונה. נעמי הייתה בהריון עם בנם הבכור. למרות העצות שקבלה לגבי לידת הבן באמריקה, היא רצתה שכל ילדיה ייוולדו ויגדלו בארץ, ולא יהגרו. רק לאחר שנישאו, היא גילתה שדרכיהם הצטלבו בעבר: גם יעקב בעלה היה בשיירת נבי דניאל, ושוחרר על ידי האנגלים.

הם הגיעו לבאר שבע בשנת 1955 לאחר שנה בטוסון שבאריזונה, זוג צעיר, עם ילד, ללא מקום מגורים וזאת למרות שהצהירה בעבר שכף רגלה לא תדרוך בבאר שבע.

בצר להם, הם פלשו לדירה ואף "זכו" להתפרסם בעיתונות כזוג הראשון שפלש לדירה בארץ ישראל. לדירה זו בת 25 מ"ר שאליה פלשו, נהגו להגיע חברים מכל הארץ ואף להישאר ללון. המצב בבאר שבע היה קשה. היו הפסקות מים, הפסקות חשמל וסופות חול שהיו סיוט עבורה. נעמי שמימשה את רצון בעלה שמאוד אהב את הנגב, הייתה אומללה ורצתה לחזור לתל אביב. בשלב מסוים החליט בודה לבנות בעצמו בית בשכונה ג' בבאר שבע. חברים עזרו לו לבנות בית מבלוקים של איטונג ללא טיח וסוף סוף היה להם בית משלהם וזה היה העיקר.

עם הזמן נולדו שני ילדים נוספים ונעמי התחילה להתרגל לעיר. היו להם הרבה חברים, והם אירחו הרבה. כיוון שנעמי לא אהבה לבשל, בודה היה אחראי על הבישולים. באר שבע הייתה בתקופה זו קטנה וכללה את שכונה א', שכונה ג' ואת העיר העתיקה. בעיר העתיקה היו בתי קפה, ובתי קולנוע. אנשים נהגו לומר "נוסעים לעיר" וכוונתם הייתה לעיר העתיקה. נעמי עבדה כאחות במרפאת שיניים בבתי ספר. ראש העיר, רוביק דנילוביץ, זוכר אותה כתלמיד ואף אמר  לה זאת כשנפגשו.

בערבים, באסיפות שאורגנו ע"י הנהלת בית הספר, נעמי הייתה נפגשת עם ההורים ומלמדת אותם לשמור על היגיינה.

לאחר שנסגרו מרפאות השיניים העירוניות, עברה נעמי לעבוד עם ילדים בעלי מוגבלויות . היא הקנתה להם כישורי חיים בסיסיים. בוויכוח עם מנהלת בית הספר היא ניסתה לשכנע אותה שחשוב יותר שהילדים עם המוגבלויות ידעו לקנח את האף, לחצות כביש ואת שמות ההורים שלהם מאשר שמות של פרחים. אי ההסכמה הזו גרמה להחלטתה לפרוש לגמלאות.

בעשור האחרון של חייה נעמי שמה לה למטרה לספר בפני חיילים סטודנטים ולכל המעוניין את סיפור הפלמ"ח, את סיפור השיירות לירושלים וסיפור הקמת המדינה.

גם בגילה המופלג נעמי שמרה על פעילות בכל מה שקשור בנושא הפלמ"ח. בשנת 2016 השתתפה בהפגנות בשער הגיא במחאה על כוונת הממשלה להנציח במקום את שמו של רחבעם זאבי. בכל יום שישי נהגו נעמי ובתה תמנה לעמוד עם דגלים ולהביע את מחאתם. ותיקי הפלמ"ח טענו כי אין מקום להנציח בשער הגיא את זכרו של רחבעם זאבי (גנדי), שאמנם היה איש פלמ"ח, אך לא לחם בשער הגיא. חטיבת הראל איבדה מאות מלוחמיה במהלך ליווי השיירות ופריצת המצור על ירושלים בתש"ח.  אנשי הפלמ"ח חשבו שיש לקרוא למתחם על שמם של פורצי הדרך לירושלים: פלמ"חניקים, אנשי ההגנה, אנשי לח"י ועוד.

בחאן שער הגיא הוקם מרכז מורשת המוקדש למבקיעי הדרך אל העיר ירושלים.

לנעמי חשוב היה לספר את סיפור הקמת המדינה לנוער על מנת שיכירו את העבר. היא רצתה גם שידעו שבתקופתה, חשוב היה להם היושר, הצדק ושלא תהיה שחיתות. הייתה להם מטרה להקים את המדינה ועכשיו על הנוער לשמור עליה.

ב-כ"ז באב תשפ"א, 5/8/2021 נפטרה נעמי בת 93.

נעמי נפטרה לאחר שסיפרה את סיפורה וצולמה לסרטון שיוקרן בטקס לוותיקי העיר באר שבע.

יהי זכרה ברוך.

הזוית האישית

ארלין, קריסטינה ורותם – תלמידות תיכון אמי"ת

פרויקט זה הינו פרויקט מדהים המקרב בין הנוער לדור המבוגר יותר, הדור שנכח בשלביה הראשונים של התפתחות והתהוות העיר והמדינה. נעמי ז"ל, הייתה אישיות מיוחדת שהעניקה לנו ערכים רבים ולימדה אותנו כיצד לאהוב את המולדת ולהקריב למענה רק במידה המתאימה! מסיפוריה למדנו על היסטוריה שהתרחשה בגוש עציון ועל שיירת נבי דניאל. סיפוריה המחישו ועזרו לנו להתחבר ולהבין את אשר ארע עד להקמת מדינת ישראל ובשנותיה הראשונות של המדינה. נעמי סיפרה לנו בצורה מחברת ומשתפת. אם לא ידענו את כל המושגים, היא תמיד וידאה שאנחנו מבינות את האירוע, את מיקומו ומתקשרות לסיפור. נעמי, שהייתה חדה וכנה תמיד אמרה בדיוק מה היא חושבת היום ומה היא הרגישה בעבר. למדנו ממנה שלא לפחד ולהגיד את מה שיש לנו להגיד, ולדעת לבטא את הדעה שלנו כי היא חשובה ומשמעותית. דברים אלו תמיד נזכור ליישם בחיינו. היא העניקה לנו ידע וטיפים, שלא היינו זוכות לקבל באף הזדמנות אחרת. נעמי לימדה אותנו מהי נתינה, כנות ואהבת הארץ. תודה לאישה היקרה שנפטרה לאחר שסיפרה לנו את סיפורה.

מתוך דברים שכתבה הבת תמנה: בתחילת 2020 החלה אמי, נעמי עורב, להיפגש עם שלוש נערות במסגרת פרויקט "דור המייסדים" שמנחה ומובילה שוש לוי. ארלין, רותם וקריסטינה ושוש הספיקו להיפגש פעמיים עם נעמי ואז צנחה עלינו הקורונה. כל התוכניות נדחו וכל המפגשים בוטלו. ביולי 2021 שוש והנערות חזרו במרץ לפרויקט ולמפגשים הפרונטליים. הם הגיעו לחדרה של נעמי בבית יונה, הקליטו אותה ואפילו הספיקו לצלם אותה לסרטון לפני שמתה ב-5.8.2021. לנעמי היו חשובים מאוד המפגשים האלה. היה לה חשוב לספר את סיפור הקמת המדינה לדור הצעיר, לנוער של 2021. לספר על הקשיים לפני הקמת המדינה ועל הקשיים לאחר הקמתה. נעמי שמחה מאוד על המפגשים האלה ועל ההתעניינות של הנערות. אני שמחה ששוש לוי, ארלין, רותם וקריסטינה הצליחו לצלם את הסרטון איתה לפני מותה. תודה לכן בשמנו, משפחת עורב.