מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר (לקנר) דולוב. נולדתי בתאריך 16.10.1949 בקריית ביאליק. הוריי, שניהם, ניצולי שואה, שניהם הגיעו לאושוויץ (כל אחד לחוד) ושניהם שרדו את התופת. שניהם נולדו בצ'כוסלובקיה והכירו האחד את השנייה לאחר המלחמה הנוראה.

הוריי עלו לארץ ללא כל משפחה – רוב המשפחות הגדולות שלהם נרצחו על ידי הנאצים. למרות זאת, זכור לי בית מאוד עליז. להוריי היו הרבה חברים כמותם, ניצולי שואה, והם הפכו למשפחה: בילו יחד וחגגו חגים ביחד. לאחי ולי לא סיפרו דבר על מה שעברו, לא הכרתי את מושג השואה. כשבגרתי, הבנתי כי החוויה הנוראית שעברו כן השפיעה עלי בצורה לא מודעת. שואה היא מילה שמקורה בעברית המקראית ומשמעותה חורבן, כיליון. במחצית השנייה של המאה ה-20 נוצרה משמעות מיוחדת למילה "שואה" – השמדתם השיטתית של כ-6 מיליון יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.

ברצוני לספר על קצה המזלג על ילדותי ובהרחבה על שנותיי בתנועת הנוער. כאמור, נולדתי בקריית ביאליק בחדר שהוריי שכרו אצל משפחה אחרת (הוריי הגיעו לארץ ישראל כמעט חסרי כל). בהיותי בת שנה בערך, עברנו לגור בשכונה אחרת בשם 'כורדני', בה הוריי כבר קנו דירת חדר עם מטבח וחדר רחצה. שפת האם שלי הייתה צ'כית כי אמי לא דיברה עברית כלל. אבי דיבר אלי עברית. רוב הדור שלי להורים ניצולי שואה דיברו שתי שפות. בהיותי בת 6 וחצי נולד אחי אילן.

בזמני, בית הספר היסודי היה מכיתה א' עד כיתה ח'. אני למדתי בכיתה ח'2 בבית ספר 'גאולים' שבקריית ביאליק. התיכון היה מכיתה ט' -י"ב, לא הייתה חטיבת ביניים. מאחר שבשנות ה -60 לא היה בית ספר תיכון בקריית ביאליק, למדתי בתיכון 'קריית חיים' שנחשב מאוד אז. מאמצע בית ספר יסודי התחלנו ללכת לתנועת הנוער. הכיתה שלי, רובה הלכה לתנועת הנוער "מחנות העולים".

סמל "מחנות העולים" בכרזת אש

תנועת הנוער "מחנות העולים" היא תנועת נוער חלוצית, ציונית, סוציאליסטית (חברתית) החותרת לבנייתה של חברה צודקת, שוויונית, החיה בשלום עם שכניה. הסניף של מחנות העולים נקרא "מחנה". לכל עיר היה מחנה משלה. הסניף של "מחנות העולים" בקריית ביאליק היה ממש קרוב לבית שלי ברחוב דפנה (כמו דפנה, נכדתי האהובה). החבר'ה היו באים על אופניים, עוברים ליד ביתי ושורקים את תחילת השיר 'כחול ים המים'.

החברים לא היו נכנסים ודופקים בדלת. היה מקובל בכל מקום כמעט, ששורקים מבחוץ שריקה שהוחלט עליה. כאמור אני מדברת על שנות ה-60. רוב הבתים היו בתים פרטיים או דירות בבניינים של שתיים עד שלוש קומות. רוב הרחובות היו ללא מדרכות והיה המון ירק, היינו משחקים ברחובות כי כמות המכוניות הייתה קטנה.

חברי תנועת "מחנות העולים" היו בעיקרם נוער לומד מהמעמד הבינוני והגבוה, שבחרו בתנועה שהטיפה לחלוציות והגשמה. בשנים אלו הקיבוצים היו מכשיר מרכזי למימוש הציונות ונחשבו לחשובים מאוד. הקיבוץ היה חוד החנית של המאמץ הציוני להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. זה היה נכון בזמן נעוריי כשהייתי בתנועת הנוער. מי שמחליט להמשיך, הולך בגיל 18 לשנת שירות במסגרת הגרעין ואחר כך ממשיך לשירות בנח"ל, המשלב שירות צבאי ועבודה חינוכית.

בתנועת הנוער התחלנו ללכת ל"חוגים" לפי שכבות גיל. החוג שלי נקרא "לפיד", הסניף נקרא "מחנה". היו לנו שתי פעולות (פגישות) במשך השבוע וביום שישי. הפעולות כללו מגוון של נושאים כמו חברה, היסטוריה ועוד. זו הייתה הפעילות העיקרית של הנוער בקריות. בחופשות פסח ובחופש הגדול היינו נוסעים לקיבוצים ששייכים למחנות העולים. קיבוצים אלו היו שייכים ל- 'קיבוץ המאוחד'. היינו עובדים בפרדסים או בשדות. מי שעבד בחקלאות היו הקיבוצניקים וילדי תנועת הנוער. בזמנו לא היו עובדים זרים בחקלאות. בין השאר היינו, לדוגמה, בקיבוץ בשם 'מחניים' בגליל העליון.

בבציר במחניים

בקיבוץ ישנו בתוך אוהל צבאי (כמו בצבא). המיטות היו מיטות מברזל עם מזרן, מה שנקרא 'מיטות סוכנות'. מיטת הסוכנות הייתה מיטה סטנדרטית שסיפקה הסוכנות היהודית לעולים החדשים. זו מיטת ברזל בנויה בצורת מסגרת מלבנית. לאורכה ולרוחבה של המיטה נמתחו פסי פח המחוברים למסגרת הברזל. על פסי הפח הונח המזרון שהיה מלא בקש. היה לנו כיף אדיר, היינו מספרים בדיחות וצוחקים. היינו קמים בשעה 4 לפנות בוקר כדי לא לעבוד בשעות החמות תחת השמש הקופחת. חזרנו בשעה 8 לארוחת בוקר ואחר כך היינו עובדים עוד כשעתיים. הגענו לפרדסים או לשדות עם טרקטור שסחב פלטפורמה (משטח עץ ישר על גלגלים )עליה ישבנו.

על הפלטפורמה בדרך לעבודה בשדות

כל שבוע היינו נוסעים באוטובוס ממחניים עד קריית ביאליק כדי לבקר את ההורים שלנו ואחרי יומיים הינו חוזרים לקיבוץ.

בתחנת האוטובוס ליד מחניים בדרך לקריית ביאליק

בשלב מסויים נעשיתי מדריכה לכיתות ד' והייתי מעבירה להם פעולות שמתאימות לגילם. את הפעילות בתנועת הנוער עשיתי עד גיל 18.

כבר בכיתות י"א – י"ב, התנועה הייתה מחליטה באיזה קיבוץ נלך לגור, זה נקרא "הכרזת גרעין". הגרעין של השכבה שלי היה מוכרז לקיבוץ 'גברעם'. רוב חברותיי ואני לא המשכנו לקיבוץ. רוב החוג התגייס לצבא.

הזוית האישית

סבתא תמר: החוויה העיקרית עבורי במסגרת התכנית הייתה הקשר עם דפנה. באופן מילולי גידלתי אותה כי גרנו יחד, אבל כעת דפנה בוגרת ויכולתי להסביר לה איך נראו החיים בארץ בילדותי ונעוריי. חיים שונים מאוד משלה היום, הקשר בין שתינו היה תמיד רצוף כמעט ברמה יומית כי גרנו כעשר שנים באותו בית. נהניתי מהחוויה המשותפת בתכנית הקשר הרב דורי ומההתעניינות של דפנה בחיי.

דפנה הנכדה המתעדת: אני ממש נהניתי ולמדתי הרבה דברים חדשים על סבתא. זה היה זמן שיכולנו לדבר וללמוד יותר אחת על השנייה. רציתי להגיד תודה על כך שלמדתי דברים שבכלל לא ידעתי עליהם.