מאגר סיפורי מורשת

שמו של סבא שלי הוא ניסים. מקור השם הוא נס. זאת מכיוון שבזמן הלידה של סבא שלי, אימו איבדה את ההכרה, כמעט מתה בלידה וכאשר הוא נולד כולם אמרו שזהו נס גדול. לסבא שלי אין שם חיבה. שם המשפחה אינו מקורי, שם המשפחה שונה בשנת 1956 כשסבא שלי היה בן 14. באותה תקופה דוד בן- גוריון ביקש מכל האזרחים העולים לשנות את שם משפחתם. המדריכה של סבא שלי באותה תקופה החליטה על דעת עצמה לשנות את שם משפחתם של כל הקבוצה בלי לשאול, ואף חתמה בשם הוריו. סבי גילה את זה רק לאחר שהוריו נפטרו, כאשר ביקש מסמכים מבית המשפט ואז ראה את הטפסים הללו. סבי לא היה שלם עם השינוי. שם משפחתו הקודם היה זגורי שמשמעותו שם של מקום.

סבא שלי נולד בשנת 1942 בט"ז תמוז, תש"ב, במרוקו בעיר מרקש. הוא עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1956 כשהיה בן 14. סבא שלי התאקלם היטב בארץ ואף למד לדבר עברית תוך 3 חודשים. משפחתו מאוד רצתה לעלות לארץ בגלל הגעגועים לציון. נאמר למשפחתו שיתגוררו בחיפה ובסוף הובאו לעיר מעלות, וסבא שלי עזב לקיבוץ ניר דוד.

לסבא שלי 5 אחיות ו-3 אחים. הוא הרביעי מבין אחיו. סבא שלי תמיד חשב בצורה שונה מכל האחים שלו. הוא הרגיש שהיחס שהוא מקבל הוא יחס לא טוב, הוא הרגיש מקופח, לא רצוי ולא אהוב.

האירועים המכוננים בחייו של סבא: העלייה לארץ, החינוך בתנועה הקיבוצית, הכשרה להוראה, החתונה, הילדים והנכדים.

במרוקו לסבא שלי ולמשפחתו, היה בית של 2 קומות, בנוי מאבן ובו ששה חדרים. המרחב הציבורי של סבא שלי היה ג'אמע אל-פנא, קרקס ובית הכנסת. את רוב החפצים שהיו לסבא שלי, הוא בנה בעצמו. חפץ אחד שהוא זוכר במיוחד הוא מכונית מעץ עם גלגלים מעץ ששיחק בה. הוא גם אהב מאוד פטיפון ותקליטים שקיבל מדוד שלו. החפץ לא קיים כיום. התחביבים שהיו לסבא שלי בילדותו – ספורט, משחק עם חברים, טיפוס וגידול בעלי חיים.

שירי הילדות שסבי זוכר במיוחד אלו שירי צחוק. נהגו לשיר שירים אלו בחתונות, בריתות ובתי כנסת. היום סבא שלי לא שר שירים אלו. הוא היה נוהג לשיר אותם לגיסתו. היום אינו זוכר את המילים. המשחקים שסבי שיחק בעבר היו לקפוץ מגג לגג, כדורגל, גלגול גלגל של אופניים בריצה עם זרוע, קפיצה לרוחק, עמידת ידיים והוקי. סבא שלי היה משחק עם החברים מהשכונה. הם היו משחקים במרחב הפתוח. בחלק מהמשחקים משחקים גם היום.

בחוץ לארץ החגים הרגישו שונה מאשר בארץ. סבא שלי למד בעיקר לימודי קודש, הוא מאוד כעס על הוריו על זה שהם לא הסכימו שילמד לימודי חול.

לאחיו הבכור של סבא שלי הייתה מסגריה והוא תמיד רצה שסבא שלי יעזור לו במקום שילמד. בגלל זה סבא שלי התנגד לעזור. האח שנולד אחריו, ביחסים מאוד טובים אתו וכיום הוא גר בנתיבות. את האחיות שנולדו אחריו, סבא שלי מאוד טיפח. 13-12 שנים סבא שלי גדל בבית.

סבא שלי לא למד בגן הוא למד בבית הכנסת, במרוקו. בארץ, הוא למד בבית ספר בקיבוץ ניר דוד ובקיבוץ יחיעם. בבית הספר, סבא שלי היה מצטיין בספורט ובכל חג או אירוע, הם הקימו נבחרת ספורט של מתעמלים והיו עושים הופעה שכללה פעלולים ותרגילים. אחד מהתרגילים שסבא שלי זוכר במיוחד, היה פירמידה שהוא תמיד היה בקצה שלה.

סבא למד בתיכון אזורי בקיבוץ שמרת. הוא תמיד אהב ואוהב ללמוד דברים חדשים. בתיכון אהב ספורט כמו כדורגל, כדורסל וקפיצה במוט. פעם אחת הוא קפץ במוט ושבר ארבע שיניים. האירוע הכי עצוב שסבא זוכר, הוא עזיבת הבית בגיל  14 וזאת למרות שלא הסתדר עם משפחתו. החיים בקיבוץ השפיעו מאוד על סבא שלי, לכן כיום אין מנהגים שמלווים אותו. סבא שלי לא חוגג את החגים המסורתיים כגון מימונה.

סבא שירת בצבא, בנחל מוצנח – גדוד 50, עבר לשריון, ואז עבר לחרמ"ש – חיל רגלי משוריין. המלחמות שסבא שלי חווה הם: מלחמת העולם השנייה, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת ההתשה. עקב השתתפותו במספר רב של מלחמות, הוא הגיע למצב ששום דבר אינו מפחיד אותו, הוא האמין במשפט "לכל כדור יש כתובת". המלחמה השפיעה עליו בכך שחיזקה את הקשר שלו עם הבית, חיזקה את האמונה שלו בצוות שלו/בחברים שלו, נתנה לו ביטחון שזאת המדינה שלו והוא חייב להגן עליה מה שלא יהיה.

במלחמת יום כיפור, סבא מספר שהשתחרר מהמילואים ביום חמישי, בשבת הוזעק וביום הראשון יצא למלחמה ללא בגדים, נשק ותחמושת. סבא שלי חשב: "איך אני אלחם ללא בגדים ותחמושת?" אמרו לו: "אל תדאג נהרוג את המצרים וניקח את הציוד שלהם" וכשהגיעו הוא פגש גדוד שלם שכולו הושמד וכל החיילים נהרגו. המראות היו קשים דבר שהיה מאוד טראומתי עבורו. למול עיניו נהרגו שני חבריו.

הוא מספר שבתחילת המלחמה האווירה בארץ הייתה אווירה מאוד קשה, אנשים חשבו שהמדינה תיהרס, הייתה תחושה שכל יום עלולים להתחסל. האווירה שאחרי המלחמה הייתה מדהימה. הם הרגישו תחושת נצחון אדירה. האירוע המשמח שסבי זוכר הוא, שאחרי שהם חצו את התעלה במלחמת יום כיפור, הוא ראה לחימה בטנקים. לדבריו, הם הסתערו כמו "שדים ורוחות". הוא ראה שעבור כל פגז שהם ירו – טנק מצרי עלה באש.

סבא שלי מילא תפקידים ציבוריים במסגרת המדינה. העיסוק הראשי של סבא שלי היה הוראה. השכלתו היא של 23 שנים. העיסוק שסבא שלי רצה לעסוק בו כשהיה צעיר הוא לימוד רפואה.

מקצוע ההוראה נרכש בארץ. סבא שלי חשב שהמקצוע שהכי מתאים לו זה ההוראה כי המורים, כך אומר, הם אנשים ישרים. סבא שלי מאוד אהב את עבודתו. הוא עסק במקצוע משנת 2009-1966 . מקצוע זה מלווה את סבי עד היום, לא באופן מעשי אבל באופן מחשבתי. לפני הקורונה נהג ללכת יום יום למכללה, שם פגש את המורים והתלמידים.

סבא שלי תמיד אהב להסתובב בעולם, הוא ביקר בארצות הברית, קנדה, ארגנטינה, צילה, ברזיל, איסלנד, אנגליה, צרפת, טורקיה, אתיופיה, טנזניה, ארמניה, גאורגיה, קירגיסטן, רוסיה, מרוקו, מצרים, פינלנד, ספרד, יוון, מקדוניה, קוסובו, בולגריה, מונטנגרו, בוטניה (בוסניה). רוב הביקורים היו לנופש. התחביבים של סבא שלי הם: צילום, נגינה בפסנתר ולמידת שפות. הפעילות שהותירה את חותמה על סבי היא טיפוס.

סבא הכיר את סבתא במסגרת עבודתו בבית הספר שבו הייתה מורה. הם התחתנו בשנת 1969 כשהיה בן 27, החתונה התקיימה בבאר שבע. לא הייתה מסיבת טרום חתונה. נשארו תמונות מהחתונה. כשביתו הבכורה נולדה, סבא היה בן 33 וסבתא בת 29. אחר כך נולדו אבא שלי, הבת השלישית וכשבתו הצעירה ביותר נולדה סבא היה בן 47, וסבתא 43. לסבא, בן אחד, אבא שלי, 3 בנות ו-8 נכדים.

סבא היה רוצה להתפתח בצילום ובנגינה, והיה רוצה להיות מדריך טיולים בחוץ לארץ, מפני שהוא אומר שלמידה היא דבר מאוד חשוב, וככל שלומדים מתפתחים, מבינים ורואים את החברה בעיניים אחרות.

סדר היום של סבא – תרגול נגינה בפסנתר, לימוד רוסית ולאחר כן לימוד תוכנות עריכה באינטרנט.

הזוית האישית

הילה: למדתי על סיפור חייו של סבי. הסיפורים היו מרתקים, מרגשים ומעניינים. ראיתי את ההבדל בין ילדתו של סבי לבין הילדות שלי. למדתי דברים חדשים על סבי שהיו מעוררי השראה בעיניי. אני שמחה שהייתה לי הזכות לשבת עם סבי ולפתוח דברים מעברו ולראות את הדמיון בינו לביני. הייתי רוצה לאחל שיוכל לספר לדורות הבאים מה שאני זכיתי לשמוע. סבי מאחל לי שאלמד מהסיפורים על המשפחה שלי על המשפחה של סבי על הקשיים והדברים הטובים שהיו בעברו.