מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים סורצ'וק, נולדתי בשנת 1942 בארץ להורי בתיה ודב ורמש.

סבתא שלי יפה, גרה בתל אביב, כשהגיעה לארץ, בדירה משותפת עם משפחות אחרות. היה להם מטבח ושירותים משותפים, היא סיפרה שנהגו לרחוץ את הילדים בגיגית זו הייתה האמבטיה.

כשאימא שלי בתיה ורמש, בגרה והתחתנה עם סבא דב וגם אני נולדתי להורי-כולנו, תקופה של שמונה שנים יחד עם סבתא יפה בתל אביב. כשהייתי בת שמונה, עברנו לגור בכפר סבא  לבית עם חצר, בכפר סבא עברה עלי ילדותי. למדתי בבית ספר אוסישקין בכפר סבא עד כיתה ד'. בגיל 12, עברה משפחתי לגור בקיבוץ, בגלל קשיי פרנסה. החיים בקיבוץ זו תקופה מאוד יפה בחיי.

עדיין זוכרת שלא היה חשמל באותה תקופה, לא היו מקררים, אז השתמשנו בקרח כדי לשמור על טריות המצרכים. אבא שלי קנה מנורות מיוחדות שדלקו עם פתילה טבולה בנפט. טלפון ברור שלא היה. כשחיברו אותנו סוף סוף לחשמל, הדבר הראשון שאבא שלי קנה היה רדיו והיינו יושבים כל המשפחה להקשיב ביחד.

הדגש בקיבוץ לא היה על לימודים. אהבתי מאוד לרקוד ולקרוא ספרים, עבדנו בקטיף כותנה בפינת החי ובשדה ואהבתי מאוד את המרחבים ואת הקשר עם הילדים האחרים בקיבוץ. אבא לא הסתגל לחיי הקיבוץ ולכן חזרנו לכפר סבא.

בגיל 17 התקבלתי ללימודים בבית הספר לאחיות בבית חולים בלינסון, לאחר מכן התגייסתי לצבא ושירתי בבית חולים סורוקה בבאר שבע.

היסטוריה משפחתית

בשנת 1840 נולד בקייב שאז היה בשלטון הרוסי וינר קלמן. בשנת 1876 נישא לבלה. נולדה להם בת בשם חווה שהיא סבתא של אימא שלי וסבתא רבתא שלי.

חווה סבתא רבתא שלי, חווה

סבתא רבתא חווה , נולדה בשנת 1868. חוה נישאה למאיר ויינר מנישואים אלו נולדו עשרה ילדים. חוה התאלמנה בגיל צעיר, בעלה נפטר ממחלת הסרטן. הייתה להם חלקת אדמה לגידול טבק, הילדים עבדו בשדה והיא הייתה מיילדת. בתקופה זו שלט הצאר ברוסיה. היהודים סבלו מפרעות, הקוזקים היו נכנסים לכפרים של היהודים, הורסים ובוזזים מכל הבא ליד. למרות התנאים הקשים כל כך סבתא רבתא חווה, הצליחה לגדל עשרה ילדים מוצלחים.

הבן הגדול – ד"ר יעקב ויינר, היגר לאמריקה, באותה עת שערי רוסייה היו פתוחים. שם למד בכוחות עצמו עריכת דין. הוא למד, בלי משפחה תומכת .

בשנת 1900 חווה ילדה את סבתא יפה שהיא סבתא שלי. יפה נולדה בקייב, שאז היה בשלטון הרוסי. בשנת 1917 עלו הקומוניסטים לשלטון. אחיה, יעקב, ביקש שתבוא אליו לאמריקה, אבל אז שערי רוסיה ננעלו. בשנת 1925 נישאה סבתא יפה לוויינר מיכאל והם עברו לגור לעיר באוקראינה – לאודסה. נולדו להם חמישה ילדים, שמתוכם שניים נפטרו ממחלות שונות והם נותרו עם שלושה ילדים.

באותה עת היה רעב כבד ואנשים מתו מרעב, לכן החליטו לעבור לטשקנט (היום בירת אוזבקיסטן), שם עבד סבא מיכאל, כחייט. בשנת 1932, הם החליטו לברוח לאירן, כי משם היה סיכוי לעלות לארץ ישראל. את רוב הדרך הם עשו במסע רגלי, בתנאים קשים של רעב וצמא ובסיכון גדול שיתפסו אותם. למזלם, כשהגיעו לגבול השומר נתן להם להיכנס ועזר להם להגיע לבית כנסת בטהרן. כך היגיעו לאירן וגרו שם שמונה שנים, שבמהלכן ניסו להשיג אשרת עלייה לישראל. אחרי שמונה שנים, הם  קיבלו אשרה מהבריטים, ששלטו בארץ באותה תקופה, לעלות לאונייה וכך בשנת 1940 הגיעו לתל אביב. הם שכרו דירה  במשותף עם עוד משפחה, בשכונת התקווה. בכל חדר גרה משפחה אחרת וכמו שסיפרתי היו להם שירותים ומטבח משותפים.

הם הצליחו להגשים את חלומם לאחר הרבה שנות נדודים, הגיעו לארץ ישראל ולמרות התנאים  הקשים הם היו מאושרים.

השעון של סבא מיכאל 

בחרתי לספר על השעון של סבא שלי, שהוא חפץ המשמעותי עבורי. סבי, מיכאל וינר בעלה של סבתא יפה. אני זוכרת את השעון הזה, מימי ילדותי. זה לא היה שעון יד כמו שעונדים היום על היד. סבא מיכאל היה עונד אותו תלוי בשרשרת על וסט שלבש מתחת לז׳קט לא על היד. זה שעון זהב, שסבא מיכאל ירש אותו מאביו. השעון בן כ – 130 שנה.

 שעון הזהב של סבא מיכאל

בזיכרונות ילדותי, תמיד, הלכתי עם סבא מיכאל לבית הכנסת, הוא היה לבוש בחליפה שלושה חלקים עם וסט וג'קט והשעון תלוי בשרשרת על הוסט.

מתכון משפחתי – מאכל שעובר מדור לדור

המאכל שעובר אצלנו במשפחה מדור לדור הוא רגל קרושה. אני זוכרת כשהייתי ילדה, סבתא שלי נהגה להכין רגל קרושה וכל המשפחה, ישבה לאכול ביחד.

מתכון לרגל קרושה: לבשל רגלי תרנגולת, בישול ארוך. לסנן להוסיף מלח פלפל ושום. לפרוס ביצים קשות ולשפוך על זה את הציר. אפשר להגיש עם פרוסת לימון או חרדל.

רגל קרושה

געגוע לסבתא יפה שלי 

מתגעגעת מאוד לסבתא יפה, היא ממש גידלה אותי כמו אימא ופינקה אותי רבות. ממנה שאבתי את כל הסיפורים. כל פעם היא סיפרה לי עוד קטעי  סיפורים על הוריה ומשפחתה, ולכן זה נחרט בזיכרוני. אני מתגעגעת לאוכל, שהיא הייתה מכינה לי, לחיבוק החם מלא אהבה שלה ובשבילי היא הייתה מודל לחיקוי.

אילן יוחסין משפחתי

סבתא מרים מספר:

הזוית האישית

אופק: הקשר שלי עם סבתי מצוין. תמיד מפנקת אותי, בדיוק כפי שהיא סיפרה לי על איך שסבתא שלה הייתה מפנקת אותה. פעם או פעמיים בשבוע, היא מזמינה אותי אליה אחרי בית הספר ומכינה לי את האוכל שאני הכי אוהב. סבתא שנותנת המון אהבה וחיבוקים, מסודרת ומאורגנת כמו שאני אוהב. לא יכולתי לבקש סבתא יותר טובה מזאת.

תכנית הקשר הרב דורי ותיעוד סיפורה של סבתא, גרמו לי לשאול את סבתי שאלות. שאלות שבחיים לא הייתי מעלה על דעתי לשאול וזה עזר לי להבין יותר לעומק את הסיפור שלה ושל המשפחה המורחבת. למדתי המון ואני שמח שכל הסיפור המעניין שלה נשמר באתר זה לדורות הבאים.

סבתא מרים: פרויקט הקשר הרב דורי, חיזק מאוד את הקשר ביני לבין הנכד שלי, אופק ואני שמחה שלקחתי חלק בה. לדעתי, חשוב מאוד שבני הנוער ידעו ויכירו את השורשים מהם כל אחד הגיע.