מאגר סיפורי מורשת

שמי מחוה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מעלה סיפור תיעוד אל מאגר המורשת של התכנית. הסיפור שלי עוסק בסבא רבא וסבתא רבתא שלי, ישראל ולאה ז"ל, את הסיפור סיפר לי סבא שלי, יהודה, שישראל ולאה היו הוריו.

את הסיפור אני כותבת בשם סבא שלי:

"שלום, שמי יהודה, ורציתי לספר לכם על ההורים שלי ישראל ולאה, ועל סיפור מיוחד שקרה להם בתקופת השואה, תקופה בה לא נולדתי עדיין.

במלחמת העולם השנייה, אבא שלי נשלח לעזור בהכנות למלחמה בגרמנים. בזמן שהוא היה רחוק מהבית, סבתא שלי – סבתא יענטע, אימא שלי – לאה, ושני הילדים הקטנים: האחים שלי – שמוליק ורבקה, שהיו אז בני 3 ושנה וחצי, נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, ללא ידיעתו של אבא שלי.

כשהם הגיעו למחנה, עמד שם מנגלה (ימ"ש). הוא חילק את האנשים שמאלה וימינה: שמאלה היה למוות, וימינה היה לעבודה. בדרך כלל שלחו לצד שמאל את הנשים המבוגרים ואת הילדים למוות, ולצד ימין שלחו את הגברים והנשים שנראו חזקות וכשירות לעבודה. כשהן הגיעו אליו, הוא שלח את סבתא יענטע ואת שני הילדים – שמוליק ורבקה, לתאי הגזים, ואת אימא שלי – לאה, לעבודה קשה במחנה.

לא היה להן זמן להיפרד, והן לא ממש הבינו שזאת פרידה.. הנאצים תלשו את הילדים מהידיים של אימא שלי. ממש בשנייה האחרונה, סבתא יענטע הורידה מהאצבע שלה את טבעת הנישואין, זרקה אותה לאימא שלי ואמרה לה: "תשמרי עליה". באמת אימא שלי שמרה עליה מכל משמר במשך כל תקופת השואה.

כשהסתיימה המלחמה והמחנות שוחררו, אימא שלי נשארה לבד והייתה בטוחה שאבא שלי מת. אבא שלי הצליח לשרוד, אבל גם הוא חשב שאימא שלי, אשתו, מתה. הוא החליט לעלות לארץ, ובדרך לארץ ישראל עבר דרך רומניה וביקש מהרבה מויז'ניץ (הרבה שלו) ברכה והצלחה.

במקביל, אימא שלי חיפשה ידיעות על אבא שלי, ולאחר זמן מסוים הגיעה אל אותו רב ברומניה כדי לקבל ממנו ברכה, בתקוה שתמצא ידיעות על אבא שלי. כשהיא הגיעה לרב הוא הבין מיד במי מדובר, וסיפר לה בהתרגשות שאבא שלי, בעלה, עדיין חי. הוא גם זכר שאבא שלי בא אליו וסיפר לו שהוא עולה לארץ. אימא שלי התרגשה מאד לגלות שבעלה עדיין חי, והיא החליטה לעלות לארץ אחריו ולחפש אותו שם.

בארץ, אימא שלי זכרה שאבי רצה לגור במושב, אז היא התחילה לחפש אותו ברחבי הארץ, בסוף הבינה מכמה אנשים שראו אותו במושב כפר פינס. היא נסעה לשם מיד – זו הייתה פגישה מרגשת במיוחד!!! היא ראתה שם את אבא שלי ובכתה מהתרגשות, אבא שלי לא האמין למראה עיניו והוא גם בכה. השאלה הראשונה שלו הייתה: היכן הילדים וסבתא יענטע? אימא שלי התחילה לבכות וסיפרה ךו את המר מכל. הם ישבו ובכו ביחד אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראו אחד את השני, ועכשיו בכו ונפרדו מהילדים, מה שאימא שלי לא עשתה עד אותו רגע. הם חידשו את נישואיהם, ונולדו להם ארבעה ילדים נוספים: שלוש בנות ובן. הבן הזה, הוא אני – יהודה.

אימא שלי רצתה להעביר את הטבעת במשפחה, אך לא רצתה שתהיה קנאה או מריבות בין האחיות, ולכן החליטה לתת אותה לכלה היחידה שלה.

הכלה שלה – חוה, היא אשתי, שנפטרה לפני 12 שנה. נכדתי קרויה על שמה – "מחוה". את הטבעת המיוחדת עונדת כעת הבת שלי – שירה, אימא של מחוה, ובעז"ה היא תעבור מיד ליד עוד דורות רבים יחד עם הסיפור המיוחד.

הזוית האישית

מחוה הנכדה המתעדת: היה לי מעניין ומרגש לשמוע מסבא יהודה את הסיפור של ההורים שלו ולהבין שאני חלק בהמשך הסיפור.