נולדתי בהודו להורים אליזבט ורוברט יעקב, משפחתנו מנתה חמישה ילדים, שתי בנות ושלושה בנים.
הורי הגיעו מפקיסטן בשנת 1947 , לאחר המלחמה בין הודו לפקיסטן.
חייתי בהודו עד גיל 18, למדתי בגן ילדים ובביה"ס יסודי, בית הספר היה נוצרי והורי לא יכלו לשלוח אותי לבית ספר יהודי שהיה מרוחק מאוד ממקום מגורי. את המסורת קיבלתי מהבית, אבי היה אדם דתי ובבית התנהלו חיים מסורתיים- שמרנו שבתות, חגים וכשרות.
מילדותי זכור לי החופש הגדול שאז היינו נוסעים לסבא וסבתא לפונה ברכבת כ-4 שעות. כאשר הגענו לתחנת רכבת המשכנו את הנסיעה במרכבה עם סוסים עד לביתם של סבא וסבתא ושם היו מחכים לנו כל הבני דודים וכל המשפחה. לסבתא שלי היו שתי עזים שקראו להם גי'פסי וטפסי, סבתא שלי כל בוקר הייתה חולבת את העז ומביאה לנו לשתות את החלב החם. היינו הולכים לשדה של קנה סוכר ושם הפיקו בעזרת מכונות מיץ סוכר, היינו שותים בשמחה רבה.
כשהייתי כבת 12 נסעתי עם משפחתי בספינה מבומבי לגואה. בהלוך הכל היה בסדר אבל בחזרה פתאום הים התחיל להיות רועש, הספינה התנדנדה מצד לצד ורוח חזקה נשבה, כל הנוסעים פחדו מאוד והתחילו להתפלל. באותו זמן היו על הספינה נוסעים רבים מדתות שונות כגון: הינדים, מוסלמים ואנחנו היהודים, כל אחד התפלל בשפתו ולפי אמונתו ואנו התפללנו להקב"ה , ההורים שמאוד דאגו לנו בקשו מאתנו להגיד "שמע ישראל", וראו זה פלא , כאשר סיימנו להגיד "שמע ישראל" הים נרגע והמשכנו בנסיעה עד שהגענו לנמל בשלום.
אמא נפטרה ממחלה כשהייתי בת 16, באותו הזמן אחי ואחותי הגדולים כבר עלו לארץ ואני נשארתי עם אחיי הקטנים ואבא בהודו. אמא הייתה חולה תקופה ממושכת כאשר הייתה עוזבת את הבית מידי פעם כדי ללכת לנוח אצל סבתא ובאותו הזמן אבא היה מטפל בנו וכן העסקנו עוזרת בית. עברנו עלינו תקופה מאוד קשה, אמא הייתה מאוד חסרה לנו. וכאשר אמא נפטרה ונקברה בהודו אבא החליט שזהו זה והגיע הזמן לעלות לארץ.
עלינו לארץ בשנת 1970 והתגוררנו בשיכון עולים בעיר רמלה, אבי התחיל לעבוד בתעשייה האווירית. אני נשלחתי ללמוד באולפן בתל אביב, אחי הקטן נשלח לקיבוץ ובן הזקונים שהיה רק בן 10 באותה תקופה נשלח לביה"ס יסודי קרוב לבית.
ההתאקלמות בארץ הייתה טובה, אומנם היו קשיי שפה אך התגברנו עליהם ולאחר לימודי באולפן התקבלתי לעבודה בבנק, לאחר כ 4 שנים התחתנתי ויחד עם בעלי ירדנו לגור באילת, כיום יש לי שני בנים ושישה נכדים.
סיפור ילדות שזכור לי במיוחד מסבתי מרים ז"ל שהייתה מספרת לנו סיפורים מרתקים עם מוסר השכל ושרה לנו שירים יפים, במיוחד בערבי שבת.
מסיפוריה של סבתי מרים
סיפור אחד שזכור לי היטב הוא: האוצר המוסתר:
"פעם לפי הרבה שנים היה חקלאי מאוד חרוץ. הוא שתל כרם שהיה נותן יבול עשיר של ענבים מדי שנה.
לחקלאי היו שלושה בנים אבל אף אחד מהם לא עזר לאביו בעבודה הקשה שלו. לכן האבא היה מאוד מודאג
על העתיד שלהם.
השנים עברו והחקלאי חלה בגלל זקנתו הוא קראה לבניו ואמר להם:
"בנים יקרם הסוף שלי הוא קרוב ולפי מותי אני רוצה לספר לכם שבכרם שלי מוסתר אוצר, חפרו את האדמה אחרי מותי". עברו כמה ימים החקלאי נפטר.
לאחר ביצוע הטקס האחרון של אביהם הבנים החלו לחפור את האדמה בכרם. הם חפרו כל סנטימטר בכרם
אבל לא מצאו דבר. אבל החפירה הוליכה ליבול עשיר שמעולם לא היה שם , אפילו כאשר אביהם היה חי.
אז הבינו הבנים למה אביהם התכוון בסיפורו שהאוצר מוסתר..".
מילון
לאסי
משקה הודי על בסיס יוגורט קר
ציטוטים
”"וראו זה פלא כאשר סיימנו להגיד "שמע ישראל" הים נרגע"“
