מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי שושנה היתה הזדמנות להגיע לרוסיה בתקופת מסך הברזל. היא הזמינה את אימא שלה, סבתא בתיה להצטרף אליה. באותה תקופה לא היו אשרות כניסה לרוסיה רק דרך משלחות. כאשר בתיה שמעה על ההזמנה היא שמחה והחליטה כי היא תפגש שם עם מסורבי עלייה תספר להם על ישראל ותשתדל לסייע להם לעלות לארץ.

בבקרים סבתא שושי ואימא שלה סבתא רבתא בתיה היו בהרצאות ובערבים הן קיימו מפגשים סודיים עם יהודים, סיפרו להם וענו על שאלות. באותה תקופה לא היתה תקשורת כמו טלפונים או טלוויזיה.

בתיה ושושי סיפרו להם על ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, מדינת היהודים ועודדו אותם להגיע לארץ ולא לארה"ב.

סבתא רבתא בתיה וסבתא שושי במוסקווה 

מסורבי עלייה הם אנשים שהשלטונות ברוסיה אסרו עליהם לצאת ובתקופה זו לא היה להם קשר עם העולם. סבתא בתיה לקחה כתובות  ופרטים של אנשים גם מהמפגשים, הלכה לבתי כנסת ואספה בקשות לעלייה. באותה תקופה, ברוסיה הקומוניסטית, לא היו חנויות, בקושי מכוניות, עתונים לא היו, המשטר היה קשה ואפילו היה פחד להפגש עם יהודים. וכך סבתא רבתא בתיה הגיעה חזרה לארץ עמוסה עם בקשות עלייה רבות. בעזרתה, עולים מסורבי עלייה רבים, עלו לארץ והשתלבו בכל תחומי החיים.

היום הכל השתנה, מסך הברזל הוסר, העולם השתנה, יש ערוצי טלויזיה, יש רשת גלובלית ומידע עובר בכל העולם במהירות רבה. אפשר לראות את כל מה שקורה בעולם.

החיים של סבתא בתיה בליטא והחלום לעלות לישראל

סבתא בתיה נולדה בליטא ב- 28 לאפריל 1918 בעיירה ששמה ינובה למשפחה ציונית. בעירייה היו בתי כנסת, בתי מדרש, בתי ספר יהודים ותנועות נוער כגון "השומר הצעיר ", "הצופים" ו"מכבי". העיירה הייתה קרובה לקובנה שם היה בית ספר יהודי שהיה ידוע בשם "תרבות" שם למד הנוער היהודי עברית. ליטא הייתה ידועה בשם "ירושלים דליטא", בשל התרבות היהודית של תושביה היהודים. הסופרת והמשוררת לאה גולדברג נולדה בליטא.

מאלבום התמונות של סבתא רבתא

התושבים דיברו ליטאית ועברית. סבתא בתיה דיברה עברית בביתה ולמדה בגימנסיה עברית. אימא של סבתא בתיה – רייזל, התפרסמה בכתב ידה ונשים רבות היו באות לבקשה לכתוב עבורן את הכתובות, אף סבתא בתיה הפליאה בכתב ידה. רב התלמידים ידעו לכתוב ולקרוא עברית, היו בתנועת נוער השומר הצעיר והייתה קהילה יהודית מכובדת ומפוארת.

 מחיי הקהילה ותנועות הנוער

אבא של סבתא בתיה, מנחם גורפיין, היה יושב ראש ועד התלמידים בבית ספר "תרבות”, מה שמראה שהם היו ציונים ולא דתיים, והחינוך היהודי היה ערך עליון. הנוער חלם לעלות לארץ הקודש ולכן בתקופת החופש שלהם הנוער היה יוצא למחנה קיץ, כדי להתכונן לעלייה.

ביאנובה היו הרבה תנועות נוער: צופים, השומר הצעיר ומכבי. סבתא התלבטה אם לעזוב את משפחתה ולעלות לארץ או להשאר בליטא, כי משמעות מעבר לארץ באותה תקופה הייתה ניתוק מהמשפחה.

באותה תקופה החלו שמועות שהרוסים רוצים לכבוש את ליטא ואי אפשר יהיה לעלות לישראל בלי אשרת יציאה. אחיה שמעון שכבר היה בארץ לפניה והקים את קיבוץ עמיר בגליל העליון, מצא בחור שרצה לבקר את הוריו בפולין. שמעון שילם לו כסף כדי שיתחתן עם בתיה וכך היא תעזוב את ליטא. בתיה יצאה מליטא עם "חתן" פיקטיבי וכך ניצלו חייה. בתיה והחתן הפיקטיבי הפליגו לישראל באונייה וכאשר היא הגיעה לחיפה, הם בטלו את "הנישואים" וכך היא ניצלה. משפחתה שנשארה בינובה נספתה ונקברה בקבר אחים.

לפי מה שידוע, הנאצים הובילו את תושבי העיר יאנובה לגבעה יפה שם הכריחו אותם לחפור בור והרגו אותם, רצחו והשמידו עיירה שלמה. רצח הקהילה בינובה מחק את כל ההסטוריה המפוארת של יהודי העיירה, בתי כנסת, ספריה ועוד. הרצח של יהודי ליטא, היה גם ביער פונאר, הנצולים הגיעו לישראל, לאמריקה ולדרום אפריקה.

בתיה החלה את חייה בישראל, התקבלה לבית ספר לאחיות בבלינסון, מחזור שלישי וסיימה כאחות מוסמכת. היא גם עבדה בקום המדינה בבית חולים רמב"ם, כאחות ראשית במחלקה כירורגית ובמחקר למחלות לב. אחד הסיפורים בו התגאתה היה על הבחינה לבית ספר לאחיות, הבוחנים ששמעו אותה מדברת עברית וכותבת לאחר תקופה קצרה בארץ, לא היה ספק, ועוד לפני שספרה להם הם אמרו לה "את בטח מליטא זה לא יכול להיות אחרת".

כאשר היתה בארץ הגיעה אליה הבשורה המרה שאחיה והוריה נהרגו, הובלו ליער, ושם נורו אל תוך בור שהם לעצמם כרו. היא שמעה על הרצחם מניצולים שהצליחו להגיע לארץ, וככה היא מצאה את עצמה, יתומה ובודדה בישראל רק עם אחיה הקיבוצניק שמעון, שהיה אז באזור הגליל ועבד כחקלאי וכמובן עסק בכתיבה של ספרים על אקולוגיה ועוד.

אז מה עושים כשמגיעים לארץ לבד? כשמתחילים חיים חדשים, מחפשים מקום לימודים שיהיה גם בית, בבית הספר לאחיות היה ניתן ללמוד ולגור במעונות. כמו כן, המקצוע התאים לה.

החיים בארץ לא היו פשוטים. מלריה, יבוש ביצות ומחסור באוכל, אבל היא היתה שמחה כי הגשימה את חלום חייה להגיע לארץ ישראל. בתיה למדה מקצוע ואפילו היתה אחות ראשית במחלקה כרורגיה בבית חולים רמב"ם בחיפה, עם קום המדינה.

בארץ ישראל בתקופת פלסטינה כאשר הבריטים שלטו היה מחסור באוכל ואנשים קיבלו תלושי מזון, וחלקו דירה לשתי משפחות, היתה תקופת צנע, אבל כולם היו שמחים וחיכו להקמת המדינה החדשה מדינת ישראל והתגאו בכך שהם בארץ ישראל.

בתיה רצתה להנציח את שם אימא שלה, שושנה, באותו זמן היא עדין לא ידעה אם אימא שלה נרצחה, אז לבתה הבכורה היא קראה אמה, לבתה הקטנה היא קראה רותי, וסבתא שלי זכתה בשם שושנה.

בתיה נישאה לסבא פליקס והחלה דרך חדשה של בניית משפחה בישראל. סבא פליקס היה בארץ לפניה, הוא הגיע עם משפחתו לחיפה. סבא פליקס היה תעשיין, בעל ממגורות חיטה, איש משפחה אשר דאג גם הוא לקבלת עולים חדשים שהגיעו לארץ. היה זה ערך עליון לקבל את העולים החדשים ולשלבם בחברה בישראל.

בתיה לא שכחה כי היא היתה עולה חדשה ולכן הקדישה את כל חייה לעבודה התנדבותית עבור עולים חדשים. והיתה יושבת ראש ויצו חיפה בקליטת עלייה. היא דאגה לבקר עולים חדשים בביתם, לדאוג לצרכים שלהם (אתיופים, רוסים וארגנטינאים) דאגה לחגוג להם חגים בישראל ולשלב אותם בחברה.

לסיכום, סבתא בתיה היתה אישה מדהימה ומוכשרת למדי והשתתפה בחקר למחלות לב בבית חולים רמב"ם. דודה אמה, בתה הבכורה, תרמה חדר לזכרה בבית החולים רמב"ם במחלקת כירורגית חזה, חדר למנוחה לרופאים המנתחים אחרי ניתוחי לב ובכך הונצחה סבתא על פעילותה בבית החולים רמב"ם.

אני לא זכיתי להכיר את סבתא בתיה או סבא פליקס,  זיכרונם לברכה, אבל שמעתי עליהם סיפורים טובים על חייהם.

 קולאז' תמונות של סבא רבא וסבתא רבתא זיכרונם לברכה

הזוית האישית

נויה: לשמוע מפי סבתא על הקשר שלה בהבאת יהודים מרוסיה בתקופת מסך הברזל היתה חוויה מיוחדת.