מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה ארז, נולדתי בשנת 1940 בעיר פאס שבמרוקו להוריי אהרון וסימי ששון. הוריי היו סוחרים, הייתה להם חנות בדים. בעיר פאס גרנו בגטו יהודי (ה"מלאח") בבוקר היו פותחים את השער, ובערב סוגרים אותו. זאת אומרת שהיהודים היו די מבודדים והיו יכולים לצאת רק לענייני מסחר ולא להתערב עם המקומיים.

היו פרעות, בעיקר קרוב לפסח, היו מתנפלים ובוזזים ולפעמים גם היו הורגים יהודים. בשנת 1912 היה אירוע קשה והתנפלו ובזזו. היהודים ידעו להגן על התכשיטים שלהם ושמו אותם בשקית בתוך הבאר. הם ניהלו את כל העניינים הדתיים שלהם, אורח החיים היה דתי יהודי והייתה הרגשה של קהילתיות וערבות הדדית. לסבא רבא שלי קראו  שלמה ששון, הוא היה דיין (זה כמו שופט איזורי). היהודים היו סוחרים עם המקומיים ואחר כך חוזרים לגטו היהודי (מלאח). בשנת 1942 מרוקו הייתה תחת שלטון צרפתי. הצרפתים שיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית. הם ביקשו לשלוח את היהודים לאושוויץ להשמדה, אבל המלך המקומי חס עליהם, ואמר: "היהודים הם בני חסות שלי" והוא לא הסכים לשלוח אותם להשמדה.

המלך אהב את היהודים כי הם לא מרדו נגדו והוא סמך עליהם, הוא אהב מאוד להקיף את עצמו ביהודים. היהודים אחרי התפילה ביום שבת היו מברכים את המלך, ובזכותו הם ניצלו. היה רעב, אבל הייתה הרבה עזרה הדדית בגטו היהודי, אז הם לא רק ניהלו את עניני הדת אלה את כל עניני הקהילה: עזרו לעניים, לחלשים ודאגו להם. לדוגמא: אחות של אימא שלי, סטה (כי היא נולדה ביום שבת), הייתה דואגת לעניים ודואגת לאוכל ובגדים בשבילם, היא הייתה מאוד מפורסמת ומקובלת. היו לה עשרה ילדים, אבל היא אימצה עוד ילדה שנערה יהודיה ילדה למוסלמי, אבל מאחר והיא הייתה יהודיה אז לפי ההלכה התינוקת הייתה יהודיה. סטה אימצה את הילדה בנוסף לילדים שלה כדי שהיא תישאר יהודיה. כשהיא נפטרה, היא השאירה את הדירה לילדה המאומצת. בלוויה שלה היו הרבה אנשים שזכרו את כל הטוב שהיא עשתה כמו להסיע אנשים לבית חולים, לבשל להם אוכל, ולדאוג להם, והכל היא עשתה בהתנדבות. כמו אימא תרזה. היא הייתה אישיות מיוחדת ומדהימה ואני גאה שהיא הייתה דודה שלי.

העלייה לארץ

עליתי לארץ עם שני אחיי, יעקב הבכור ושלמה. אני זוכרת את ההתרגשות הגדולה בחיפה. זה היה בספטמבר בשנת 1950. הייתה התרגשות רבה, האחים שלי נישקו את אדמת הקודש. הם אמרו את הברכה "שהחיינו". גרנו באוהל סיירים קטן לשלושה אנשים. היו שם שתי מיטות, מיטה אחת בכל צד. באמצע היה מזרון ושם אני ישנתי. אני זוכרת שאכלנו תפוזים, וחילקו אוכל לפי פתקים (תלושים), היה שם אבקת ביצים וחלב. הכל שם היה בשימורים, אפילו החמאה. זה היה קשה, השירותים היו רחוקים ובסגנון הישן, בלי אסלה. אנחנו אף פעם לא התלוננו כי היינו מאושרים מאוד שהגענו לארץ ישראל. כילדה למדתי עברית תוך חודשיים! המורה שלימד אותנו נתנן לי ספר במתנה, ועד היום הוא נמצא אצלי. בתור ילדה בת תשע תיפקדתי מאוד יפה, לקחתי ארגזי תפוזים אל האוהל שלנו, ובניתי ארון ווילונות. עטפתי את המזרונים והמיטות היו מברזל. בנוסף הייתי מכינה לי ולאחיי אוכל.

בילדותי

הייתי מכינה עוגות וספגטי. הייתי מכבסת את הבגדים על קרש כביסה, וחפפנו את הראש עם סבון מרובע מוצק. אני זוכרת שכל יום הייתי סורקת את החול עם זרדים. פעם אחת מצאתי שם עקרב צהוב. עם הזרד הוצאתי אותו ובמזל לא נעקצתי. בפסח שאר המשפחה עלתה ולקראת העלייה שלהם קיבלנו אוהל גדול יותר.

העלייה של המשפחה שלי

שאר המשפחה שלי עלתה בפסח ועברנו לאוהל גדול ושם אני ושלמה ריצפנו את הרצפה, ומהווילונות הכנתי תא הלבשה. מתחת לכל מזרון הכנתי מיטות לכולם. את המזרונים עטפתי עם הוילונות כך שזה היה מאוד יפה, בפינת המטבח שמתי כמה בלטות על הבד של האוהל. החוויה הייתה מרגשת כשאימא שלי הגיעה. היא חיפשה אותי בכל האוהלים וקראה לי בשמי – "רוזטה רוזטה!" וחיבקה אותי חיבוק ארוך שעד היום לא שכחתי. היינו מאוד מאושרות באיחוד למרות התנאים הקשים. אחר כך ההורים שלי לא הסכימו לקבל כסף מהסוכנות כי הם אמרו שיש עולים אחרים, שיקבלו הם את הכסף הזה.

אני ובני משפחתי באוהל

אנחנו קיבלנו כסף מהמשפחה באמריקה. הכסף איפשר לנו לקנות דירה בשכונת דורה ליד נתניה. אחרי בערך שנה קנינו דירה בנתניה. ואחרי שהדודה שלי קנתה באותו מקום גם דירה אז שתי האחיות (אימא שלי והדודה) היו ביחד עד שאמי נפטרה ומכרו את הדירה. אני באותו זמן למדתי בביאליק עד כיתה ח' ואחר כף למדתי בבית ספר חקלאי בנחלת יהודה ליד ראשון לציון. כשגמרתי את התיכון למדתי בסמינר למורות בהדסים.

איך פגשתי את בעלי

הדסים הייתה פנימייה, עבדנו בבוקר ולמדנו אחר הצהריים. לצביקה (בעלי) היה חבר, לחבר שלו הייתה חברה בחדר שלי. ישראל החבר בא לבקר את לאה חברה שלו. אז הם באו לחדר שלי, וצביקה ראה אותי שם והוא ביקש מהאחים הגדולים שלי את ידי. בשישה באוגוסט 61 כעבור שנה התחתנו.

צביקה ואני ביום חתונתנו

כעבור ארבע שנים דני הבן הבכור שלי נולד בשנת 1965. בשנת 1968 ירון הבן האמצעי שלי נולד, ובשנת 1974 גיאף אבא של עדי, נולד.

ברעננה גרנו בצריף ברחוב קזן. קזן היה ממייסדי רעננה.

צביקה ואחותו עם אביהם

אנחנו גרנו שם בצריף שנה עד שעברנו לדירה.

בני גיא היה מצטיין בלימודים, הוא למד הנדסה, מתמטיקה, כימיה ופיזיקה בטכניון.

בחגיגת בר המצווה של בני גיא

היום אני גרה ברעננה ואני אוהבת להתעמל בשעות הפנאי, אני מלמדת את נכדתי סריגה כחלק מיצירה ובילוי משותף. אני אוהבת לארח את משפחתי בחגים ובשבתות. אני מכינה חמין ואורז של חמין ויחד כולם מתאספים ונהנים ולעיתים אף לחקות את המתכונים ללא הצלחה…

המשפחה המורחבת

הזוית האישית

שושנה: נהניתי מהמסע במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. המיזם תרם לחיבור נפלא שלי עם עדי. המסר שלי לעדי הוא שתהיה שלמה וכנה עם עצמה שתאיר פנים לאנשים ותישאר לבבית ושמחה.

עדי: היה ממש כיף ללמוד ולעבוד יחד והרגשתי שהתכנית ממש חיברה ביני לבין סבתא, נהניתי מאוד!