מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסף אבס, נולדתי בהולנד בשנת 1941.

כשהייתי בן שנה וחצי, התחוללה מלחמה גדולה באירופה, מלחמת העולם השנייה, ולכן החביאו אותי אצל משפחה נוצרית. בסוף המלחמה, כשהייתי בן ארבע חזרתי הביתה. לאט לאט חזרנו לחיים שהיו לנו לפני המלחמה, והתחלנו לחגוג את החגים, עם ההורים שלי והאחים שלי.

גדלתי בלי סבא וסבתא ובני דודים. היו הבדלי גילאים גדולים בנינו האחים. אחי היה גדול ממני בשש שנים, ואח אחר היה גדול ממני בשתיים עשרה שנים, ולא היה יותר מדיי קשר בין האחים, והייתי הרבה לבד.

כשהייתי בן שש, קיבלנו כלבה שהייתה איתנו עד הגיעי לגיל שמונה עשרה. זה היה הדבר היחיד שאני זוכר שעשינו ביחד.

כשהייתי בן שש עשרה, התחלתי ללמוד לטוס, במטרה לקבל רישיון לטייס. אחרי הלימודים שארכו שנה וחצי, הלכתי לשדה תעופה לקבל את הרישיון, ובגיל שמונה עשרה, כבר היה לי את הרישיון.

בפעם הראשונה ששטתי באונייה, זה היה באונייה ששטה מסביב לעולם. התחלנו בהולנד ובמשך שלושה חודשים טיילנו במקומות רבים כגון: אנגליה, ניו זילנד, אוסטרליה, טהיטי, תעלת פנמה וארה"ב.

בהולנד היה בעבר שירות חובה בצבא. כשהתגייסתי לצבא, לא יכולתי להמשיך לטוס. מכיוון שהיית חייב מספר שעות מסוים כדי להמשיך לטוס, וכדי להתאמן. רציתי להמשיך את המסלול, אך מכיוון שאני מרכיב משקפיים, רק במטוסים הקטנים, אפשר לטוס עם משקפיים, ולכן החלטתי להיות דייג.

בצבא הייתי בחיל הרגלים של הולנד. בבסיס שלי היינו רק שני יהודים, ולשנינו מצאו סיבה, שבעטיה לא נוכל לקבל דרגה. הרגשתי שמשהו לא תקין ומשקרים לי. בהולנד, יש רב אחד שמבקר בצבא, וסיפרתי לו את הבעיה שנתקלתי בה, והוא הסכים איתי שמשהו לא בסדר. הוא בדק וגילה, שמישהו בתפקיד גבוה יותר בבסיס, נוהג באנטישמיות. תוך שבועיים, העניין סודר וקיבלנו דרגה.

בשנת 1962, אבא שלי אמר שהוא רוצה לספר לנו משהו. הוא סיפר שהוא סוגר את העסק. אבא היה קצב וביחד עם שני הדודים שלי, היו לו חנויות של בית חרושת לנקניקים. הוא  התחיל הכל מחדש אחרי המלחמה. אמא הייתה מיילדת בית, והם החליטו לעלות לא"י. אני החלטתי להישאר בהולנד ועליתי מאוחר יותר. אחי עלה לארץ לפני זה והתמקם  בקיבוץ נאות מרדכי.

לאחר שסיימתי שירות צבאי בהולנד, הגעתי לארץ ישראל, ושירתי במסגרת שירות צבאי לעולים חדשים, כשלושה חודשים. חודש וחצי טירונות וחודש וחצי לומדים מקצוע. הייתי בתותחנים, וישנו בחרמון באוהלים. מתוך עשרת החיילים אני היחידי שעשה צבא בעבר. הייתי מדריך טירונים לפני זה, אז למדתי את כל הטריקים שעושים בצבא, ובבוקר כשעשו בדיקה באוהלים, אצלי הציוד היה מאורגן ומוכן למסדר. באחת הפעמים במטווח, היו לי שלושה כדורים, אבל בסטייה, ואז כשתיקנתי ויצא לי טוב, גילו שהייתי בצבא בהולנד, והעבירו  אותי לטירונים.

עליתי לארץ רשמית, בשנת 1965, והגעתי לקיבוץ בו היה אחי, לקיבוץ נאות מרדכי. שם עבדתי במטבח וקצת באקונומיה (שמירה, קנייה והוצאה של המזון). התחתנתי ונולדו לנו שלושה ילדים.

לאחר שלוש שנים, החלטנו לעבור לבאר שבע, בגלל שרציתי לגור בנגב. הכרתי את הנגב דרך טיול של מתנדבים שארך כשלושה חודשים, שבו טיילנו באזור, וככה התאהבתי בנגב. מצאתי עבודה בבאר שבע וקיבלנו גם דירה. בקיבוץ גרנו בצריף, ובבאר שבע היתה לנו דירה של שמונים ושתיים מטר. גרנו שם חמש שנים. בהמשך עברנו לערד לשנה וחצי, בעקבות העבודה.

לאחר מכן, התחילה מלחמת יום כיפורים, שם התחלתי להרהר מה אני רוצה לעשות. רציתי ללמוד להיות  וטרינר אבל לא היו לימודי וטרינריה בארץ. החלטתי לנסוע לארגנטינה, אך הדברים שם לא  הסתדרו, ולא הצלחנו להתפרנס שם. ולכן חזרנו לא"י. כשחזרנו חזרה, הגענו למשגב עם וגרנו שם, כארבעים ושלוש שנה.

במשגב עם הייתי חצרן ורב"ש, אחראי ביטחון קיבוץ, ואז אקונום במשך ארבע שנים. אחרי הפיגוע המפורסם שהיה בקיבוץ, באו מארה"ב בעיקר, כדי לשמוע את סיפור הקיבוץ. סיפרתי להם, ולאט לאט זה התפתח לעסק, הרצאות בתוך הקיבוץ, על הנוף והפיגוע.

יום אחד הייתה לי תאונה, נפלתי מגובה של שישה מטרים, ונחתי על הרגליים, שברתי שתי חוליות, והפכתי להיות נכה. זה שינה לי את כל החיים. במשך כמה חודשים עברתי שיקום, ולמדתי ללכת. בני האמצעי שעבד במפעל ייצור של חומרי בנייה, הציע אותי כמועמד לעבודה, כי אני מדבר הרבה שפות וחסר עבודה. שלחו אותי לקיבוץ שמיר, למדתי  את המקצוע  ועבדתי שם, במשך שבע עשרה שנה, עד שבגיל שבעים ושתיים סיימתי את עבודתי שם.

כיום אשתי ואני מתגוררים ליד בתנו בקיבוץ כפר החורש.

הזווית האישית

איתי ננצל וגל פוגל: נהנינו מאוד מהשיח עם יוסף, המפגשים היו לנו מעניינים ושונים, מחוויית הלימוד הרגילה בבית הספר.