מאגר סיפורי מורשת

שמי קריסטא דלל, נולדתי ביום 28 למאי 1936 בבגדאד, עיר הבירה של עיראק, לאימא גרמניה ואבא עיראקי. מקצועו של אבי היה סוחר שייבא וייצא מוצרי אלקטרוניקה בין עיראק לגרמניה, וכך פגש את אמי, בזמן שרכש סחורה בגרמניה. בגיל חודשיים טסתי לגרמניה והייתי עם סבתי בהמבורג, בזמן שהוריי נסעו לירח דבש בבלגיה למשך כמה שבועות.

רק בת חודשיים וכבר בעיתוני גרמניה

במהלך ירח הדבש, גרמניה הנאצית החלה לסגור את גבולותיה עם המדינות שגובלות לה, וביניהן בלגיה, מה שגרם לכך שהוריי לא יכלו לבוא ולהחזיר אותי מביתה של סבתי. בסופו של דבר, כנראה שסבתא שלי נסעה לגבול הקרוב וחיילים העבירו אותי להוריי דרך הגבול. הסיפור שלי פורסם בעיתון הגרמני והתפרסם ברחבי גרמניה. בשנת 1936, לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, חזרתי יחד עם הוריי לעיראק.

אירועי הפרהוד מחוץ לביתי

כשהייתי בת 5, בשנת 1941, בתחילת חודש יוני, הייתה תעמולה נאצית בעיראק כנגד יהודים. במהלך תקופה זו היו פרעות ופוגרומים ביהודים. בזזו את רכושם של היהודים, פתחו בטני נשים יהודיות הרות והתעללו בעוברים, אנסו בנות יהודיות ורצחו אותן או אפילו אנסו יהודיות, נישאו להן והביאו איתן ילדים. טבח הפרהוד ביהודי עיראק היה המוני וגבה מעל 1,000 קורבנות, מהם רק כ-200 מזוהים בשמות והוכרו רשמית. אישה מוסלמית בשם פרידה החביאה אותי ואת אימא במשך כחודש, היה בלגן באותה תקופה ואבא שלי נעלם, מאוד דאגנו לו, אפילו חשבנו שנהרג ורק לאחר כחודש נפגשנו שוב.

אחד הדברים שהכי זכורים לי מהפרהוד הוא שבאותה תקופה היו נוהגים לשים לתינוקות צמידי זהב עם רעשן ברגליים, המוסלמים כרתו לתינוקות את כפות הרגליים כדי להוציא את הזהב. אני עד היום זוכרת את הבכי והצרחות של התינוקות. הם כרתו לתינוקות את הרגל ונופפו בה ברחובות כמעשה גבורה. בגלל אירועים אלה, אני כיום מוכרת כניצולת הפרהוד (שואה). ההחלטה להכרה בניצולי הפרהוד התקבלה רק בשנת 2015, לכן בעלי, סלים ז"ל, שנפטר בשנת 2013, לא זכה להכרה ולכבוד שהגיע לו בתור ניצול הפרהוד, כמו עוד הרבה ניצולים שנפטרו לפני ההחלטה.

עדות על הפרהוד – לצפיה בעדות לחצו על הקישור

הפרהוד וחרבות ברזל

אני מרגישה שאירועי הפרהוד מזכירים את הטבח הנורא שקרה בשבעה לאוקטובר 2023 ואת המלחמה שאנחנו נמצאים בה כעת. עצוב מאוד לשמוע את העדויות והסיפורים מהניצולים והחטופים, מעולם לא חשבתי שמשהו כזה יכול לקרות בארץ ישראל, מדינת היהודים, המקום הבטוח שלנו. עלינו לארץ כדי שנרגיש בטוחים ושמורים, ברחנו מהרוע ומהפחדים. לחמאס ולכל שונאינו אני מוסרת – "כל כאלב ביג'י יומו".

החיים בעיראק ממשיכים כסדרם

כשהגיע הזמן ללימודים בבית ספר, התחלתי ללמוד בבית ספר אמריקאי שהשיעורים התנהלו בו רק באנגלית. מבית הספר זכור לי שבכל בוקר היינו אומרים "מזמור לדוד" בעיראקית לפני הכניסה לשיעור. כדי להאזין לקריסטא שרה מזמור לדוד לחצו על הקישור (בעיראקית) 

בגיל שבע נולדה אחותי איירין, בגיל שמונה נולד אחי פאריד ובגיל שתים עשרה נולדה לי עוד אחות קטנה בשם אינגריד. בגלל שהייתי האחות הבכורה הייתי מסייעת רבות בטיפול באחיי הקטנים. בהיותי נערה, הייתי תלמידה מצטיינת בתיכון יהודי, בו למדתי כשנתיים. בגיל 17 שידכו לי את בעלי, סלים, שהיה בן 32. היה חבר שהכיר בין ההורים שלנו והוחלט ששנינו נתחתן, אפילו שלא רציתי בזאת ורציתי להמשיך ללמוד, נשארו לי עוד שלוש שנים כדי לסיים את בית הספר, אך זה לא התאפשר ואבי לא הסכים. התחתנו באולם וכ-200 אנשים הגיעו, אחותי הקטנה, אינגריד, הייתה השושבינה.

תמונה מיום החתונה שלי, בה נמצאים גם אחיי הקטנים

מעולם לא הייתה לי עבודה ובמשך כל חיי הייתי עקרת בית, בגיל 19, בשנת 1955, נולדו לי שתי בנות בכורות, הן היו תאומות ושמן אירן ונור. בשנת 1957 נולדה בתי ג'נט. בעיראק בכלל ואצל היהודים בפרט הייתה העדפה ללידת בנים זכרים, לכן כשג'נט בתי השלישית נולדה הייתה אכזבה גדולה מצד הסובבים אותנו. בגיל שנתיים וחצי נור נפטרה משיתוק ילדים, בזמנו לא היה חיסון למחלה. האובדן היה לי קשה מאוד, כמעט שנה שלמה לא יצאתי מהבית. ב-1960 נולד בני הראשון יוסי.

מאז ומתמיד המצב הכלכלי שלנו בבגדאד היה טוב. לאחר החתונה, סלים ואני עברנו לגור יחד בבית משפחתו, גרנו יחד עם אחיו של סלים וילדיו בבית גדול מאוד, בסגנון בנייה ערבי עם עוזרת בית נוצריה ומשרתים ערבים. באותו בית גידלנו את ילדינו עד העלייה לארץ ישראל. הבית היה מחולק לשתי קומות וגג, היו שני מטבחים, שני חדרי אוכל, סלון, חדר אורחים, בכל קומה היו חדרי שינה. הילדים מאוד אהבו את גג הבית, בחופשות הקיץ היו עולים אל הגג וישנים שם ולפעמים היו אוכלים שם את ארוחות הערב.

חיינו המשיכו כרגיל, הילדים הלכו לגנים ולבתי ספר יהודים, אף על פי שתוכנית הלימודים הייתה ממשלתית. לכן הם למדו בבתי הספר על הסיבות "למה שונאים את היהודים" בשיעורי היסטוריה. יום אחד בתי ג'נט הגיעה אליי אחרי בית הספר ושאלה: "למה היהודים היו רעים אל מוחמד? הוא איש בעל מידות, למה הם ניסו להרוג אותו?". עניתי לה שלפעמים בספרי לימוד יש מעט אי דיוקים ולא רציתי שתדע על ההסתה שקיימת נגדנו. סלים עבד בתור עורך דין וטיפל בסידורי הרכוש הרב של המשפחה מול משרדי הממשלה. בנוסף לעבודתו בתור עורך דין, עבד גם בייבוא וייצוא בגלל שידע המון שפות, זה היה מעין תחביב עבורו, סלים ידע שבע שפות: איטלקית, ערבית, אנגלית, ארמית, צרפתית, עברית וגרמנית.

הלך לבית הכנסת ולא חזר הביתה

בחורף 1972 סלים בעלי הלך להתפלל בבית הכנסת עם עוד שני גברים ולפתע הגיעו כמה אנשי שב"כ של עיראק, כיסו להם את העיניים ולקחו אותם אל הכלא של סדאם חוסיין – "טירת הסוף", בגלל היותם יהודים. הלכתי לתחנת המשטרה, לא ידעתי איפה סלים נמצא, אף אחד לא מסר לי את ההודעה שהוא נמצא בכלא. במקום זה, השוטרים שיקרו לי ואמרו שהוא ברח לישראל. במשך יותר מחודש הייתי צמה כל ימי שני וחמישי, התפללתי לשלומו של סלים ולא ידעתי מה עלה בגורלו.

מזכיר הקהילה היהודית עזר לי למצוא את מיקומו של סלים, בזכותו גיליתי איפה הוא באמת היה במשך כל הזמן הזה. סיפרו לנו כי מהכלא הזה לא יוצאים חיים, שהוא מעין צינוק עם תאים קטנים מאוד. בזכות אותו מזכיר קהילה, שחררו את סלים ואת שני הגברים כעבור כמה חודשים. המזכיר שלח שלושה מברקים אל משרד הביטחון, משרד הפנים ואל סדאם חוסיין עצמו. כשסלים חזר הביתה הוא חזר פצוע וחבול, היו לו פצעים ברגליים, הוא סיפר שהאוכל היחיד שאכל במשך החודשים הללו היה קליפות תפוזים בלבד. עינו וחקרו אותם שם, אבל סלים לא סיפר לנו את האמת, הוא העדיף תמיד לראות את הטוב באנשים. גילינו מה באמת עבר עליהם שם משני היהודים שנכלאו ביחד איתו – צלפו בהם ועינו אותם. למשך זמן רב סלים היה רזה מאוד, הוא היה צריך את השקט והמנוחה שלו כדי להתאושש.

העלייה לארץ המובטחת

בשנת 1975, אירן, ג'נט ויוסי עלו לבד לארץ ישראל, בלעדיי ובלי בעלי סלים. בשנת 1976 נולד בני דוד, בן הזקונים. בשנת 1978 סלים, בני דוד, רחמה אמו של בעלי סלים ואני עלינו לישראל בלית ברירה, עקב היחס העוין של הממשל העיראקי כלפי היהודים. לא היו טיסות ישירות מעיראק לישראל מאחר ואין יחסים בין שתי המדינות, לכן נאלצנו לעבור לישראל דרך טורקיה ועזבנו ללא כל רכושנו הרב. העלייה לא הייתה קלה, אני למדתי עברית באולפן, סלים כבר ידע את השפה אך הוא איבד את עבודתו כעורך דין. שבוע לאחר העלייה לארץ, רחמה נפטרה מזקנה בגיל 90. כולנו הרגשנו שהיא עשתה את המאמץ לעלות איתנו לארץ, כדי להיקבר בארץ הקודש.

תחילה, גרנו במעון לעולים בלוד כשנה, השהייה שם הייתה קשה, גרנו בחדר אחד, לבעלי היו בעיות רפואיות, הייתה לו מחלת שחפת לא פעילה ופחדנו שבני המשפחה יידבקו. בזמן שגרנו במעון עולים, סלים היה בבית חולים למשך תקופה ארוכה, היה לי קשה מאוד. לאחר מכן קנינו דירה דרך חברת עמידר בבני ברק, בה אני גרה עד היום. בגלל שהשארנו את כל הרכוש והכסף בעיראק, אח של בעלי עזר לנו בקניית הדירה.

כיום אני שמחה ומאושרת, יש לי 11 נכדים, ארבע נינות ועוד אחת בדרך, לכולם אני מאחלת שיהיו אנשים טובים, הרבה בריאות, הצלחה בלימודים, עתיד טוב, שיתחתנו ויביאו ילדים וישמחו.

תמונה עדכנית שלי ושל נכדתי ליה, עם קיר התמונות שהכינה עבורי

הזוית האישית

ליה הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד ללמוד על החיים של סבתא לעומק, גיליתי בזכות התיעוד הרבה דברים שלא ידעתי לפני כן, כמו אירועי הפרהוד ועל השהות של סבתא בגרמניה כשהייתה קטנה. זכיתי לשמוע את הסיפורים האלו ואני מודה על כך שיצא לי להיפגש עם סבתא יותר בזכות הראיונות. אני מאחלת לסבתא עוד המון שנים של בריאות ושמחה, אני אוהבת אותה הכי בעולם.

סבתא קריסטא: שמחתי כשליה נכדתי סיפרה לי שבחרה לראיין אותי, ידעתי שיש לי המון סיפורים חשובים שהעולם צריך לשמוע עליהם כדי שהמודעות אליהם תעלה. אני אוהבת את ליה מכל הלב ומאחלת לה בריאות, שתמיד תצליח ושתהיה מאושרת. אני מאחלת גם לכל המדינה שלנו שהחטופים והחיילים יחזרו במהרה ולשלום ושהמלחמה תסתיים.