מאגר סיפורי מורשת

שמי אראלה אמיר, נולדתי ב1941 בבית שערים.

הסיפור שלי מתחיל עם עלייתה לארץ בשנת 1934, של שושנה ווישנגרד אחות אימי – דינה. שתיהן חיו עם הוריהן מרדכי וחנה בעיירה קטנה בפולין. שם העיירה היה צ'רנבצ'יצה. שושנה למדה רוקחות בעיר ברסט, שהייתה עיר המחוז הגדולה. עם סיום לימודיה החליטה לעלות לארץ ישראל. באותה תקופה שלטו בארץ ישראל הבריטים, והיה קשה לקבל אישור עלייה לארץ. מאחר ולשושנה היה מקצוע שנדרש בארץ, היא קיבלה אישור עלייה.

דינה אימי נשארה עם ההורים בעיירה, וחיפשה דרך לעלות לארץ גם. כדי לקבל את אישור העלייה, שנקרא אז 'סרטיפיקט'. שושנה רשמה את דינה לבית הספר החקלאי בנהלל, ובשנת 1938 עלתה גם דינה אימי לארץ ישראל.

בבית הספר החקלאי בנהלל למדו אז רק בנות. דינה הייתה כבר בת עשרים ושתיים. היא גרה בצריף יחד עם עוד שלוש חברות שהיו באותו גיל. הן גרו בנפרד, כי היו יותר מבוגרות מיתר הבנות שלמדו בבית הספר.  היא למדה שם שנתיים, ואחת מחברותיה לספסל הלימודים היתה חנה סנש.

במושב בית שערים, הממוקם לא רחוק מנהלל גר קלמן (קלמי) שינוולד, שעלה זה מכבר ממדינה שכיום כבר לא קיימת בשם יוגוסלביה. הבחורים הרווקים מבית שערים, היו באים לנהלל לבלות עם הבנות שלמדו בבית הספר החקלאי, וכך קלמי ודינה נפגשו. אחרי זמן מה הם החליטו להתחתן ודינה עברה לגור בבית שערים עם קלמי.

הרב שהשיא אותם היה אותו רב שהשיא גם אותי עם גדעון אמיר, סבא של עדי, אחרי הרבה שנים.

זמן לא רב לאחר חתונתם של דינה וקלמי נולדתי אני, וכעבור מספר שנים הצטרפה אליהם גם אחותי מלכה. כשהייתי בת ארבע בערך, בבוקר קיץ אחד התעוררתי ולא ראיתי את ההורים בבית. נזכרתי שבערב ההורים אמרו שהם ילכו למחרת לגובב את החציר בשדה שלהם. החלטתי שאני רוצה ללכת אליהם. היה נהוג במושב, שאם המבוגרים לא בבית, הם היו מודיעים לשכנים כדי שישימו לב לילדים שנשארו לבד.

יצאתי מהבית והתחלתי ללכת. השדה היה די רחוק ואני כבר התעייפתי. הגיע אלי בדרך חבר מהמושב עם סוס ועגלה והוא שאל אותי: "אראלה, לאן את הולכת?" אמרתי לו שאני הולכת לאבא ואמא שלי, שיצאו מוקדם בבוקר לגובב חציר בשדה. אז הוא אמר לי: "בואי תעלי על העגלה, אביא אותך לאמא ואבא", וכך היה.

הגענו לשדה ואמא השתוממה ושאלה: "אראלה, למה יצאת לבד מהבית?" עניתי: "זכרתי מהערב הקודם שאמרתם שתלכו לגובב חציר בשדה". נשארתי בקצה השדה, ובינתיים שיחקתי באבנים וחפרתי קצת בורות, עד שההורים שלי סיימו את העבודה, ואז חזרנו ביחד הביתה.

הזווית האישית

עדי: מאוד נהנתי מתוכנית הקשר הרב דורי, ומהסיפורים שבתא סיפרה על משפחתה ועל ילדותה. גם סבתא נהנתה מאוד.