מאגר סיפורי מורשת

שמי שלום ערמי, נולדתי בעיר רדאע (ממוקמת בדרום מזרח תימן), בשנת 1942, ועליתי בשנת 1950 לארץ ישראל.

פירוש שמי, שלום, הוא שלווה ויחסים טובים בין שני צדדים. שלום הוא גם אחד משמותיו של האל, הענקת שם זה מעידה על היות הורי אנשים מאמינים.

חלק א: המשפחה והילדות

לאבי קראו סעדיה ערמי, הוא היה יוצא לפרנסה למשך ימים, ולפעמים גם שבועות, בכפריים הערבים מבלי לשוב הביתה. הוא עבד כפלאח (חקלאי). אימי, נעמי, עסקה בגידול הילדים, ניקיון ואוכל. כלומר, הייתה עקרת בית. כך היה נהוג בתימן בשנות ה-40, הגבר היה יוצא לעבוד, והאישה הייתה דואגת לבית.

נולדתי למשפחה בת שבעה ילדים. יש לי ארבעה אחים ושלוש אחיות. שמות אחיי הם: חממה, שמעון, סולימן (שלמה) יוסף, מזל, מרים.

לצערי כיום נשארתי רק עם שתי אחיות מרים ומזל, שתיהן אלמנות. אנחנו בקשר טוב מאוד. אני מבקר אותן ודואג להן.

בילדותי, הלכתי עם אחי שמעון לראות את הכלא הגדול בתימן, לבקר את אחי סולימן שהיה בכלא. הוא היה בן 25, והוא היה שובב גדול. אבא שלי שילם כסף כדי שיכניסו אותו לכלא, ככה זה היה אז בתימן. הכלא היה גדול. בתוך כל חדר היו תאים קטנים שבהם כל אחד ישן על קש. לא הי מיטות והיומלא כינים. בכלא לא דאגו לאוכל, ומי שהמשפחה שלו לא דאגה לו לאוכל היה יכול למות ברעב. זה היה מקום ממש מפחיד.

הבית בו גדלתי היה בעל 3 חדרים. אנחנו ישנו על השטיח שהיה על הרצפה, כל הבנים היו בחדר אחד, וכל האחיות בחדר השני.

הבישול התבצע בתנור שפעל על ידי עצים בו הבערנו עצים. בחלק התחתון היינו אופים ובחלק העליון מבשלים בטאבון. המצב הכלכלי היה קשה מאוד, לא היה הרבה מה לאכול. לכן, היינו אוכלים בעיקר עסיד (מאכל שמורכב משילוב של קמח ומים רותחים), אותו היינו מערבבים לעיסה, והופכים אותו לבסיס למרק בשרי (עוף או בשר), או ביחד עם זום (מרק חלבי). אני אהבתי לאכול ג'חנון ומרקים עם חילבה.

אני זוכר שלפני העלייה לארץ, אימא שלי הכינה הרבה כעדית (כעכים), ולחמניות לדרך כדי שתהיה לנו צידה לדרך בדרך הארוכה ברגל לישראל.

לא היה לנו חשמל, חימום המים התבצע בתנור אש. המקלחת הייתה במקום מבודד שבו מובילים את המים מהבאר, כמו אבותינו, ומתקלחים.

היהודים גרו בשכונה נפרדת, אבל המסחר היה משותף לערבים וליהודים. היהודים עבדו בחקלאות כסנדלרים, קצבים או בבנייה.

בתימן היו מספר בתי כנסת, לכל בית כנסת היה חזן אחד ורב. אבל היה רב ראשי, שמו עומסי, שהיה אחראי על בית הדין. אחרי שנים רבות, הרב עומסי עלה לישראל וגר בשיכון מזרח בראשון לציון עד מותו. התפילה הייתה בכל יום ובעיקר  בשבתות וחגים.

בבית הספר, היינו לומדים רק תורה אצל המורי. הייתה משמעת חזקה כבוד רב למורה. היינו 20 ילדים בכיתה והלימודים התבצעו בבית הכנסת כשהיינו יושבים על שטיח ומשננים את התורה שוב ושוב. המורי היה פונה לתלמיד, ובמידה ולא ידע את התשובה, הוא היה מכה אותו בגב. בשוט. .

חלק ב: עלייה לארץ ישראל

בערך בגיל 9 עליתי לארץ. בהתחלה הלכנו מתימן עד לאיזה מקום על גבי חמורים. אחרי זה, הלכנו ברגל עד שהגענו למקום שבו עלינו למטוס, למקום שנקרא חאשי / עין שמר.

בשנות 50 המצב היה קשה, גרנו בהתחלה באוהלים, אחר כך במעברות בצריפים. היה הרבה עוני ורעב. המצב היה קשה, ירדו גשמים והיו רוחות חזקות במעברה.

אנשים מבוגרים שחסכו כסף והחביאו בארגזים ובכריות איבדו את כספם ברגע שהרוחות ריסקו, שברו והעיפו את הצריפים לכל עבר. כל מה שנשאר מסביב זה שברים ופיסות של לכלוך.

זכור לי מקרה מיוחד שבו אימי היקרה ז"ל נאלצה לעזוב למספר שעות כדי לצאת להתפרנס במשק בית. היא השאירה את אחותי הקטנה בצריף הרעוע, ולאחר שעה קלה החלו רוחות חזקות ומהומה בכל האזור.

היה קשה לסבול את המצב, היינו ככה במשך חמש שנים, עד שהעבירו אותנו לבתים באזור ג'סי כהן בחולון.

במעבר חולון (שהייתה ממוקמת במזרח העיר וכיום משמש האזור כאזור תעשייה) היו לי חברים רבים מכול סוגים: עירקים, פרסים, מרוקאים.

בשנות ה-50 היינו משחקים עם גלגל ומקל. משחקמשעש שבו היה צריך לייצב את הגלגל ולרוץ איתו למרחקים. משחק נוסף היה עפיפון. הינו מכינים יחדיו את העפיפונים ועוזרים להעיף אותם ברוח.

למדתי בבית ספר דתי ששייך לאגודת ישראל ברחוב הנביאים בחולון. אני זוכר שהיה מישהו בשם קמיל שהיה אחראי לצלצל בפעמון בית הספר ולהוציא את כולם מהכיתות. זאת הייתה העבודה שלו.

בבית הספר היו רק גברים, גם הילדים וגם המורים. כשהייתי בית הספר היה המצב קשה, לא היה מה לאכול, ואם לא היית מביא אוכל גם לא היו מביאים לך. הרבה תלמידים היו בורחים מבית הספר ובסוף חוזרים. המשמעת הייתה קשה, והיה קשה להתווכח עם המורים.

ניסים שקרה לי

בגיל 40 הלכתי לעבוד עם נגר. עזרתי לו בכל מה שצריך. באחת הפעמים הרכבתי מכונת כביסה. הנגר השתמש באקדח מיוחד למסמרי פלדה.  הוא השתמש באקדח, ואז קרה משהו מוזר ונדיר. מסמר הפלדה עף לתוך המרפסת, עבר ביןה רגליים של שנינו, ואחר כך חדר לכף היד שלו, יצא החוצה והמשיך להסתובב ברחבי המרפסת. הנגר הסתכל עלי בתדהמה – איך לא נפגעתי? הוא לא שם לב שהוא נפגע בעצמו. בעל הבית פינה אותו לבית חולים, ואני חשבתי על מקרה זה כחודש, בלילות ובכלל – זה מהיה מש נס שקרה לי!

נס נוסף שקרה לי היה כשהייתי בן 13. נסעתי עם אופניים בעיר חולון ואוטובוס אחר נסע אחרי. רציתי לתת לו לעבור, אבל במקום לנסוע הצידה התבלבלתי ונסעתי היישר לתוך גלגלי האוטובוס. הנהג לא שם לב למה שקרה ועצר לאחר ששתי נשים צעקו לו לעצור. הגלגלים היו ממש על הגב שלי! הנהג נסע אחורה, הוציאו אותי ופינו אותי לבית חולים ביפו. הייתי בבית החולים שבוע ואחר כך שוחררתי עם גבס ביד.

על הלבוש שלנו באותה תקופה

הלבוש היה צנוע, מכוסה מכף רגל ועד ראש כיהודים מאמינים בתורת משה. אבי לבש שמלה עם שרוולים ארוכים. וכובע מבד, כמו הרב אמנון יצחק, ציצית וטלית בשבתות. אימי לבשה שמלה ומכנסים עם רקמה, כיסוי ראש עם קשירה מקדימה. לבוש צנוע מאוד.

מקומות המפגש היו בשמחות, חגים, חתונותץ אבל, היה אפשר גם להיפגש בשוק ובקניות.

אימי זכורה לי לטובה. אשת חיל תמה, ישרה, מסורה לילדים ולמשפחה, רחמנית. היא נפטרה מסרטן בישראל בשנות ה-60 כששרתי כחייל סדיר, ולצערי לא זכיתי להיות בלוויה שלה.

חלק ג: צבא

אני שרתי בצבא בשנות ה-60 בגולני במשך שנתיים. שרתי בעיר טירה בגדוד 51, הייתי נהג. פעם אחת המפקד אמר לי שאני יכול להשתחרר הביתה ולא היה עלי אפילו שקל. המפקד נתן לי עשרה שקלים ואמר לי תיסע. נסעתי מבלי להבין מה קרה. לא הספיקו לי עשרה שקלים ונאלצתי לישון בתוך משאית עד הבוקר, היה לי ממש קר ויום למחרת הגעתי הביתה לבד. לא ידעתי שאמי נפטרה ולא הספקתי להיפרד ממנה. לא האמנתי שלא זכיתי לראות אותה. היה לי ממש קשה ועצוב. אחרי השבעה חזרתי לצה"ל לאימונים. התנאים מאוד קשים.

זכור לי נס נוסף, כל זמן שנשארתי בצבא הרגשתי שמירה מהשמיים. באמצע האימונים היתה מלחמה עם סוריה. היו הרבה הפגזות, והמפקד שלי נהרג מהן. היה לי מזל שניצלתי כי היו הרבה פצועים בזמן הזה. היו גם הרבה מוקשי נעל שגרמו לחיילים רבים לאבד את רגלם.

במלחמת יום הכיפורים שרתי כנהג משאית שמחלק מים וסולר. במלחמת לבנון נסעתי ללבנון. פחדתי כי נסעתי בכל הדרכים לבד, הייתי בלי מפקד ובלי חיילים. היה פחד אלוקים. באמצע הדרך היה לי פנצ'ר, לבנוני אחד הציע לי עזרה לתקן את הפנצ'ר ואני לא הסכמתי מפחד שלא יהרוג אותי ויגנוב את הנשק. המתנתי לעזרה מצה"ל.

באותו זמן במהלך המלחמה עם לבנון היה אסור לבחורות להיכנס למלחמה, רק גברים יכלו. הייתה חיילת שהתחננה להיכנס ולעבור את הגבול. הסכמתי בתמימותי לקחת אותה. במעבר היא הורידה את ראשה ונכנסנו פנימה. בדרך חזרה ביציאה עצרו אותי בגללה ושאלו אך היא איתי, מאיפה הבאתי אותה. אמרתי שהיא נכנסה איתי ושחררו אותי. אותה עצרו ואני לא יודע מה עלה בגורלה. הייתי בכל מלחמות ישראל ותמיד היה לי מזל וניצלתי בנס.

חלק ג': זכרונות משנות העשרים לחיי

זכור לי קשר חזק בין האחים, אחד עם השני. גם כשהאחים הגדולים כבר היו בעלי משפחות, הקשר בנינו היה חזק. גרנו באותה העיר, חולון, ועזרנו זה לזה בעת הצורך. מעולם לא היינו ברוגז. משפחה זה הכי חשוב ותמיד מדברים זה עם זה.

בשנות 20 אהבתי מוזיקה תימנית בעיקר. המפגש העיקרי היה בחינות  ובחתונות, שם רקדנו ושרנו.

אחרי שהשתחררתי מהצבא, התחלתי לעבוד בתור צבעי רהיטים, ואחרי שנתיים התחלתי לעבוד בעירייה במחלקת תברואה במשך 36 שנה. זו הייתה עבודה קשה מאוד, אבל הסתדרנו והתפרנסו בכבוד.

בשנות ה-20 לחיי שמענו בעיקר את אהרון עמרם שר שירים מסורתיים בשפה התימנית. אני וחבריי היינו צופים בסרטים בתל אביב בתחנה המרכזית הישנה. היינו קובעים להיפגש דרך טלפון ציבורי, והיינו נפגשים ברחוב אלנבי בתל אביב. לצערי מרבית חברי מאז הלכו לעולמם.

חלק ד': אהבה ומשפחה

קשרים בין גברים לנשים היו עדינים ויפים, היחסים צנועים והשיח היה מכבד. החיזור לפעמים השידוך או במבט ראשון. גברים ונשים היו הולכים ביחד, אבל הכי רחוק שהיו מעזים זה לתת נשיקות ולהחזיק ידיים. במידה ונוצר חיבור והקשר התאים היו מבקשים את אישור ההורים. ההורים לא היו מתערבים, רק מציעים. הבחירה הייתה של בני הזוג.

לפעמים גם שידוך היה מקובל. ככה הכרתי את אישתי צביה. בזכות שידוך שעתה גיסתי. אימא של גיסתי הייתה חברה של אימא שלי, והכירו לי את אשתי כשהיא הייתה בת 20 ואני הייתי בגיל 22. היא הגיעה לראותי אחרי שספרו לה עלי. זה היה במגרש הכדורגל בזמן משחק בראש העין. היא ראתה אותי והתאהבה בי. התחלנו ללכת ביחד וגם אני התאהבתי בה. אחרי שנה התחתנו בבית הכנסת, חופה וקידושין וחזרנו הביתה.

אחרי המלחמה השתחררתי. אשתי הייתה בהריון, בחודש התשיעי ונולדה לנו תינוקת לה קראנו סמדר. אחרי שנתיים נולדה לנו עוד בת קראנו לה חגית בגלל שהיה אז חג. לאחר שנתיים נולדה לנו עוד בת, קראנו לה מיכל. אחרי שנתיים נולדה לנו עוד בת, קראנו לה רונית ואחרי רונית עשינו שביתה ולא רצינו יותר ילדים.

ביתנו הבכורה, סמדר, היא ילדה מדהימה. גדלה בפנימייה בבני ברק. אחרי שנולה בנה הראשון היא התחילה לחזור בתשובה חזק מאוד וזה גרם למשפחתה להתפרק. היאנ ובעלה התגרשו אחרי שלושה ילדים, אותם נאלצה לגדל לבד. הבן הגדול שלה, אמיר עובד כקצין ביטחון ברכבת ושתי הנכדות, לילה והודיה, בשירות לאומי בבית חולים.

הבת השנייה, חגית, עובדת כפקידה בתל אביב יש לה ילדה.

הבת השלישית, מיכל, טסה אחרי הצבא לחו"ל והכירה את בעלה בגרמניה, התחתנה איתו וחיה בשלום עם שתי בנות יפיפיות. אני מחכה להם לביקור בארץ.

הבת הרביעית, רונית, בת 50, אמא לשני ילדים ועובדת כליצנית בגני ילדים ובתי ספר.

עם רונית וחגית הקשר שלי הדוק, תמיד יחד. מבקרים אחד את השני.

הייתי שמח שתהיה לצידי אישה נאמנה שתמשיך איתי פרק ב', עד 120 שנה, שתהייה חמודה, שתעזור לי במשק הבית ושתהיה לצדי, לבלות איתה וליהנות במשך החיים.

במקצועי אני צבעי, והיום אני ממשיך לצבוע. אני הולך למועדון בחולון כל יום, שם אני נפגש עם חברים שותים קפה, רוקדים, לומדים מחשבים, יוצאים לטיולים, משחקים ועוד.

הזוית האישית

אוראל: היה מעניין לשמוע על תימן והחיים בישראל. שמחתי להכיר את שלום ולשמוע את הסיפור חיים שלו.

אדיר: היה מעניין לשמוע את הסיפור של שלום, וכיף לתעד את החוויות שלו. אנחנו מודות לו שהוא השתתף איתנו השנה בתוכנית הקשר הרב-דורי.

שלום: זו הייתה ממש חוויה לעבוד עם הילדים, וממש היה לי כיף לספר לילדים את מה שעברנו בדרך לארץ ישראל. פעם ראשונה שאני עושה את זה. אני ממליץ לכל מי שיכול לבוא ולספר כי אני ממש מרגיש שזכיתי בזה.